המבנה הקהילתי בתימן

יהודי תימן היו מפוזרים על שטחים נרחבים, ביותר מאלף מקומות יישוב. ברוב המקרים הם גרו סמוך למקומות היישוב של המוסלמים, אך לעיתים מספר המשפחות היהודיות שהתגוררו יחד לא הגיע לעשר משפחות ובמקרים אלה רק קבוצה של ישובים סמוכים , הוותה מסגרת קהילתית אחת . ארבע קהילות בלבד מנו יותר מאלף נפשות: צַנְעָא , דַמַר, סַעֲדָה , וְעַדֶן.

הנהגת הקהילות הייתה מורכבת משני כוחות: המנהיג הרוחני , "המארי" – רב הקהילה , שהיה מתפרנס בדרך כלל מיגיע כפיו ולא היה מקבל משכורת מהקהילה , וה"עַאִקָל"- מנהיג הציבור , שתפקידו היה לקשר ביון השלטונות לבין הקהילה , במיוחד בעניין גביית מיסים עבור השלטונות. מנהיג הציבור היה נבחר לתפקידו על ידי בני הקהילה אך הבחירה הייתה צריכה אישור של השלטונות.

יהדות תימן שימרה מסורות קודמות מתקופת המשנה והתלמוד כגון קריאת התורה, תרגום אונקלוס ודרכי החינוך וההוראה.

מקום הלימוד שכלל על פי רוב חדר כיתה אחד בלבד,נקרא בפי יהודי תימן כניס או חדר . חדר הלימוד ,הקטן והפשוט ,היה ממוקם בדרך כלל בקומת הקרקע. חלונותיו היו קטנים,לא הייתה בו תאורה מספקת ולא אויר מספיק לתלמידים . הוא לא היה מרוהט,והתלמידים ישבו על מחצלאות העשויות מענפי דקל או מפרוות כבשים או מצמר עיזים קלוע. את הספרים התלמידים היו שמים על ברכיהם או על שולחן קטן . והמורי היה יושב במקום מוגבה כדי שיוכל להשגיח על התלמידים והיה מניח מצע נוח על מושבו.

בערים גדולות היה יכול מספרם של התלמידים בחדר  להגיע לעשרות,ואילו בערים קטנות ובכפרים היה מספרם מועט.

למעשה  מגיל שלשה-ששה חדשים, עת הכניסו אביו ביום שמחת-תורה לבית הכנסת: לקדשו בקדושת התורה, ולעטוף אותו באווירתה וריחה של "תורת ד' תמימה , משיבת נפש"... מרגע שהילד למד לדבר,למד אותו אביו את קריאת שמע, ובגיל ארבע נכנס הילד לחדר, שהלימודים בו היו לימודי קודש בלבד. סדר היום בחדר היו נוקשה, והחל עם הזריחה והסתיים בערב.

המארי התימני השתמש בשיטת השינון והחזרות כדי להקנות לתלמידיו את חומר הלימודים. שיטה זו חיבה את התלמידים לזכור את החומר הנלמד ולפתח אמצעי עזר לזיכרון. גיל סיום הלימודים בתימן היה 12 ורק בני עשירים היו מוסיפים ללמוד מעבר לגיל זה.  המארי לימד את הילדים קרוא וכתוב, הלכה ומדרש.               שכר המארי היה משולם בצמצום על ידי ההורים , ובקהילות גדולות יותר , הייתה הקהילה משלימה לו מעט .חלק מהנערים היו ממשיכים ללמוד אצל רב הקהילה ואחרים היו נודדים לקהיליות מרכזיות ללמוד בישיבות. אחד הנושאים המרכזיים שהעסיקו את חכמי תימן במאות ה-19 וה-20 הוא היחס למסורת תימן הקדומה בהלכה ובמנהג. הוויכוח המהותי בין שתי השיטות היה על שיטת השילוב בין המסורות הקודמות לביון המסורות החדשות.                                                      

במאה השמונה עשרה למניינם פרצה מחלוקת הלכתית בין יהודי תימן , לאחר שחלק מגדולי חכמי תימן ביקשו לשנות מהמנהגים הקדומים. כתוצאה מכך התפלגו הקהילות לשתיים:

·        " בלדים " – אלו אנשים הנוהגים לפי מנהג קדום.

·        ו "שאמים "- אלו אנשים הנוהגים לפי פסקי  השולחן ערוך ולפי יתר עדות המזרח.