"גבעולי אשתקד"

מקצוע: ספרות, כיתה: י"ב, מאת: דנה כהן, פורסם: 15/05/2008

גבעולי אשתקד / חיים נחמן ביאליק

גבעולי אשתקד הם גבעולים של השנה הקודמת.
הביטוי גבעולי אשתקד שולח אותנו אל הביטוי הידוע "שלג דאשתקד". ביטוי זה הוא ניב עממי המציין
"דבר שנמחה וחלף ללא זכר, או דבר שאין לו קיום וממשות" (מילון אבן שושן).
הקשר בין פירוש הביטוי המוכר "שלג דאשתקד", ובין כותרת השיר מעלה על דעתינו, שהמשמעות של
"גבעולי אשתקד" - גבעולים שאין להם חשיבות, שנישכחו.

"גבעולי אשתקד " מופיעים בפתיחת השיר ובסיומו.
בפתיחה : "עוד על קירות לבבך מתרפקים ותלויים גבעולים של שושני אשתקד"
ובסיום : " והיו בלילה לבעירה כל גבעולי אשתקד".
פתיחת השיר וסיומו מבהירים לנו, שגבעולי אשתקד הם גבעולים שנידונים בסוף השיר לבעירה.
בראשית השיר הם עוד תלויים על לבבה של הנמענת, שאת זהותה אין אנו יודעים, ובסוף השיר בלילה
הם נשרפים, ובת הגנן הילדה התמה והיפה היא זאת שמבעירה את גבעולי אשתקד.

הנמענת בשיר
תאור האביב מושמע באזני אישה מסוימת, שאת זהותה אין אנו יודעים. היא מאופיינת באופנים שונים
ומכונה "חמדת נפשי" . כינוי זה מוכיח כי היא יקרה לדובר- השר.
האישה מאופיינת באמצעות גבעולי אשתקד.
הוא איננו מתאר את רגשותיה באופן ישיר הוא אומר שגבעולי אשתקד מתרפקים על קירות לבבה.
במקום להגיד משהו על רגשותיה הוא מדבר על לבבה שהוא מקום משכן הרגשות. במקום לדבר על הלב
הוא מדבר על קירות הלב.

תוכן השיר
בית ראשון- האביב המרקד
הדובר מדבר על קירות לבבה של הנמענת, האישה המכונה גם "חמדת נפשי". הוא אומר לה שגבעולי
שושנים מהשנה שעברה מתרפקים ותלויים על קירות לבבה. השושנים מסמלים את האהבה, והוא פונה
אליה כדי שתתבונן באביב החדש המרקד בין ערוגות הגן ואילניו. עליה להינתק מגבעולי השושנים של
השנה שעברה, כאילו אומר לה : זנחי את הישן כי אביב חדש מרקד.
גבעולי אשתקד הם מטאפורה לרגשות הישנים שיש לזנוח כי דינם כשושנים נבולות מהשנה שעברה.

בית שני - תאור הערוגות
הדובר - השר מראה לחמדת נפשו את המעדר העובר ועודר את הערוגות: הוא מבטיח לה , שעוד מעט
ישגשגו פרחים חדשים בערוגות ואף יטפסו בסריגי הגדר.
תמונה זו נראית אופטימית בקריאה ראשונה. נשמע כאן מעין עידוד של הדובר - השר, המבטיח לה ש"לא
יעבור האביב" ופרחים חדשים במקום אלו התלויים על קירות לבבה, יטפסו על סריגי הגדר.
יש כאן הכנה לדבר החדש על ידי הריסת הישן.

בית שלישי- תיאור האילנות
מהערוגות עובר התיאור לאילנות. המזמרה קופצת ומקצצת בנטיעות- יש כאן תיאור קונקרטי של עבודת
הגן, כאילו המזמרה עובדת מעצמה, הענפים המיותרים נושרים לעפר "ילחכו עפר" ואילו הענפים
החדשים יחיו. הדובר פונה לאישה שוב כדי לשכנעה כי סילוק הישן יביא לדבר חדש.

בית רביעי- שגשוג הפרדס
"השומעת את ריח שרביטים חדשים וירקים בא עם ריח הנטף". הוא משתמש כאן בסינסטזיה- תמונה
מטאפורית המשלבת חושים שונים. מעבר משדה חישה אחד לשדה חישה אחר.
"שמיעת הריח " היא כמובן בלתי אפשרית, אך באמצעות הסינסטזיה מתקבלת האפשרות לשמוע את קול
המזמרה הגוזמת את הענפים ובעקבות פעולה זו עולה ריח הנטף. הריח כה מעובה עד כי אפשר "לשמוע"
אותו. בצורה כזאת מתקבל הרושם של בוא האביב המביא עמו קולות וריחות חדשים.
לאחר הגיזום הפרדס משגשג, רבבות (אלפי) ענפים חדשים מלבלבים ויוצרים את תחושת החיות החדשה.
הפרדס הוא צומת חיים, הוא יונק ומניק, וממנו יוצאים חיים חדשים.

בית חמישי- בעירת גבעולי אשתקד
הבית האחרון מתאר את הערב בגן, הנערה הצעירה התמה, בת הגנן אוספת את גבעולי אשתקד שנפלו
לאחר הגזם ומבעירה אותם. זה נתפס כמעשה אכזרי, אך היא עושה זאת בלי כל התלבטות ומחשבות על
העבר. היא נותנת להם כבוד אחרון ושורפת את הגבעולים הישנים שהושפלו והם עולים בלהבה.



רמזים מקראיים
השיר גבעולי אשתקד מכיל ארמזים מקראיים וארמזים מתוך המקורות המסורתיים המעניקים לשיר
את משמעותו העמוקה.
השיר הוא כביכול שיר טבע אך באמצעות הארמזים מן המקורות, אנו מבינים כי תיאור הטבע הוא רק
מטאפורה שבאמצעותה מביע המשורר את הרעיון המובע בשיר.
בבית הראשון מבקש הדובר להפנות את תשומת לב הנמענת לאביב החדש, העליז והמרקד , זוהי כביכול
התמונה הקונקרטית של הגן, בו הם נמצאים שניהם אך מתוך המילים משתמע הארמז "לשטן המרקד".
"בשעה שאדם עומד לחטוא , השטן מרקד לו עד שגומר את העבודה" (מתוך במדבר רבה כ' ). זוהי אינה
תמונה חיובית ביותר. רעיון זה ממשיך בבית השני והשלישי: המעדר עודר והמזמרה קופצת ומקצצת,
כאילו מעליהם. יש משהו שטני בתיאור הכלים הפועלים כאילו מעצמם.
בבית השני המעדר העובר "הנעץ ועפר בעפר" מרמז לספר שמואל ב' (פרק ט"ז , 13 ) : "ושמעי הלך בצלע
ההר לעומתו, הלוך ויקלל, ויסקל באבנים לעומתו. ועפר בעפר" . שמעי בן גרא היה שותף למרד אבשלום
באביו דוד. פעולת העיפור בעפר מציינת את המרד של דור הבנים בדור האבות. זהו מרד בו מנסה הבן
לנשל את אביו מכסא המלכות בכוח. מתוך זה עולה הקונוטציה שיש לסלק את הישן מפני החדש, תוך
כדי השפלתו.
בבית השלישי המזמרה מקצצת בנטיעות. המושג "לקצץ בנטיעות" מבוסס על סיפור תלמודי אלגורי
(מסכת חגיגה י"ד), בו מסופר על ארבעה שנכנסו לפרדס ואחד מהארבעה, אלישע בן אבויה, קיצץ
בנטיעות, כלומר עזב את הדת.
פרד"ס לפי המקורות הם ראשי תיבות ל- פשט , רמז, דרש וסוד. הכניסה לפרד"ס משמעותה כניסה
לעולם הפרשנות והקבלה של המקרא. קיצוץ בנטיעות פירושו כפירה בעיקרי האמונה.
כשם שפעולת המעדר מעלה את רעיון המרד האלים, כך מעלה גם המזמרה את רעיון הכפירה באמונה.
שני הבתים ג' וד' משדרים בעת ובעונה אחת מסרים הפוכים: מצד אחד הכנות חיוביות לקראת פריחת
האביב, מצד אחר מרד כוחני ורעיוני בעולם העבר.
בבית הרביעי מופיעה תמונת הפרדס. הפרדס משמש כסמל לצומת חיים תרבותי של עולם האמונה ואיננו
רק פרדס , שמתקיימים בו גילויים של אביב בטבע.

דו- ערכיות (אמביוולנטיות)
השיר גבעולי אשתקד הנראה כשיר טבע, או כשיר אהבה, משמש את המשורר כאמצעי שכנוע לנטישת
הישן לטובת החדש. האביב החדש מסמל את הפרידה והאביב הישן מסמל את הרגשות הישנים .
כדי להבליט את יופיו של האביב יכול היה המשורר לבחור את שיא היופי, כשיא פריחת האביב אך הוא
דווקא מדבר על נקודת ההתחלה של האביב, בנקודה שבה הוא סותם את הגולל על האביב הקודם, הישן.
מקצצים את הענפים השורדים מהשנה שעברה כדי להכינו לאביב חדש. שלב מעבר , מצב ביניים שאהוב
על ביאליק. מסלקים את הישן ומכינים את החדש.
התפיסה של ביאליק שהוא דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה. ביאליק שאף להיות אחרון משוררי
ההשכלה וראשון המשוררים החדשים.

ביאליק הוא משורר לאומי ושירתו אופיינית לדור הביניים. בתקופתו היתה מגמה של הריסת הישן
ותחילה של דבר חדש. הרעיונות החדשים העומדים לנתץ את הרעיונות הישנים, גורמים לכאב . האדם
הכופר באמונתו ממנה ינק הוא והדורות שקדמו לו, שזורים בשיר ומביעים את צערו של הדובר השר על
הפרידה מהעבר.
הפנייה לנמענת היא אמצעי אומנותי . הפנייה אליה היא דיבור אל עצמו. הוא מנסה לשכנע את חמדת
נפשו, אך למעשה הוא מבהיר לעצמו את המצב.
הדובר הוא בעת ובעונה אחת בעד ונגד הישן ובעד ונגד החדש. המצב הוא חיובי מעצם תיאורי האביב,
מעצם העובדה , שמי שמבעירה את גבעולי אשתקד היא בת הגנן, ילדה יפה ותמה. אך יש בחיוב הזה גם
שלילה , גם כאב, אותם מטמין המשורר באמצעות הארמזים.

הניגודים בשיר
בשיר גבעולי אשתקד קיימים ניגודים הבאים להדגיש את היחס הדו- ערכי של הדובר כלפי הופעת החדש
הכובש את מקומו של הישן.
הבית הראשון מתחלק לשני חלקים , כל חלק מוקדש לאחד הצדדים: ישן מול חדש. גבעולים של שושני
אשתקד מול האביב החדש המרקד. השושנים כבר נבלו , נשארו רק הגבעולים.
שני חלקי השיר מדגישים את הניגוד: שורה ארוכה וקצרה, עם גלישה, מול שורה ארוכה הגולשת
לקצרה.
הפעלים המתייחסים לגבעולי אשתקד יורדים מלמעלה למטה - "מתרפקים ותלויים" - משדרים
פאסביות,
הפועל המתייחס לאביב הוא אקטיבי -"מרקד".
בהמשך - הדובר מבטיח לחמדת נפשו כי פרחים חדשים ישגשגו, "יטפסו בסריגי הגדר". הפעלים בזמן
עתיד, לעומת גבעולי אשתקד ששיכים לעבר.
בשיר קיים פנים וחוץ- הגבעולים תלויים על קירות הלב ואילו הפרחים "יטפסו בסריגי הגדר".


הישן שייך לתחום הלב, הוא מתרפק ותלוי , החדש מרקד בחוץ , מטפס על הגדר.
הבית החמישי מציג ניגוד נוסף. בת הגנן המבעירה את גבעולי אשתקד היא נציגת העולם החדש, ועוצדת
בניגוד לחמדת הנפש, שמטפחת את מה שנותר משושני אשתקד.
מערכת ניגודים זאת תומכת בהבעת הרעיון המרכזי של השיר: חדש מול ישן , ועוזרת בעיצוב יחסו
הכפול של הדובר- השר לתופעה.