החברה הפיאודלית

הנושאים בסיכום:

חיי האיכרים באחוזה,

האבירים,

החברה הפיאודלית,

צמיחת הערים באירופה,

הקהילה היהודית באשכנז.

חיי האיכרים באחוזה:

האיכרים עסקו בעבודות החקלאיות. הם חיו בבקתות עץ שגגותיהם היו מכוסים בקש.

בבתים הייתה צפיפות רבה והיה חלל קטן. האיכרים באחוזה נקראו אריסים. הם היו משועבדים לאדון: הם עיבדו את הקרקעות שהעניק להם האדון ובתמורה העלו לו כמס חלק ניכר מיבוליהם.

נוסף על האדמות שמסר האדון לאריסים היו לו גם אדמות משלו, שגם אותן עיבדו האריסים.

מלבד המטלות והחובות הקבועות היו לאריסים גם חובות עונתיות: באביב ובקיץ שיפצו את קירות הטירה ואת התעלה שסביבה. בעונת הציד האכילו את כלבי-הצייד של האדון. ואף בעת מלחמה גויסו לצבא כלוחמים.

סוג אחר של אריסים משועבדים נקראו צמיתים. הם היו מושפלים במיוחד: להם לא העניק האדון אדמות והם היו משועבדים יותר מהאריסים: חופש תנועתם הוגבל. הם שילמו מיסים רבים וכבדים יותר

במשך השנים נאבקו האיכרים באדונים כדי להשיג זכויות. תוך מאבקים הלכו ופחתו חובות האיכרים.

האבירים:

בחסת האדון היו גם אבירים. האבירים היו לוחמים שהוכשרו לתפקיד מגיל צעיר:

בגיל 7-9 נשלח לבית האדון שם שירת את אחד האבירים, וכך למד להכיר חלק מתפקידי היומיום בבית האדון: טיפול בבהמות ובכלי הנשק.

בגיל 12 החל באימונים צבאיים שונים כמו איך להשתמש בכלי נשק. הוא יצא עם האדון לציד.

בגיל 15 בד"כ סיים המועמד לאבירות את אימוניו הצבאיים והיה כפרש בפשיטות האדן על יריביו.

בגיל 16-19 קיבל המועמד את התואר אביר בטקס מיוחד.

כל אביר התחייב לנהוג כראוי ללוחם נוצרי – ככללי ההתנהגות של האבירים.

צמיחת המדינה והחברה הפיאודלית:

חיפוש ביטחון בקרב אנשים:

החיים באירופה לא היו בטוחים: שבטים נודדים גנבו מהתושבים, לא היה שלטון מרכזי – גבר אי-הביטחון.

כדי להגן על חייהם חיפשו האנשים, אדונים שייתנו להם חסות וביטחון. לכן, נאלצו להעניק שירותים שונים לסניור (לאדון) ובתמורה זכו לחסותם.

הסניור הזדקק ללוחמים שיגנו על בני חסותו – האנשים האלו נקראו וסאלים, בתמורה לעבודת הוסאלים העניק להם הסניור אחוזות עם איכרים.

כך נוצרו מעמדות:

סניור – אדון --> וסאלים – אצילים --> וסאלים – אבירים --> אריסים - צמיתים

האדון מעניק קרקר לוסאל:

הקרקע שהאדון העניק לוסאל התמורה לשירותיו הצבאיים נקראה פיאודום.

הענקת הפיאודום הוענקה בטקס אישי שכלל שבועת נאמנות. הפרת השבועה נחשבה כחטא חמור במיוחד.

חברה פיאודלית:

על שמו של הפיאודום, העומד במרכז הקשר בין הסניורים לוסאלים נקראת החברה כולה חברה פיאודלית. אצולה שמעמדה וכוחה נבעו מם הקרקעות שברשותה.

המלכים מעניקים אדמות:

לא רק רצונם של התושבים הביא ליצירת המערכת הפיאודלית; גם חולשת המלכים תרמה לכך: המלכים התקשו לפקח על נתיניהם ולגבות מהם מיסים בגלל הדרכים המשובשות. מכיוון שלא היו מיסים לא יכלו לחייב המלכים מהאנשים להתגייס לצבא. לכן,בגלל שנזקקו ללוחמים העניקו המלכים אדמות ללוחמים שהסכימו להתגייס לצבא.

חובות הוסאלים:

הוסאלים התחייבו להיות נאמנים למלך: לסייע לו בעת מלחמה, לארח את המלך בשעת ציד, להעניק לו מתנות כאשר מישהו מבני משפחתו מתחתן ולחלץ אותו מן השבי.

בימי שלום וחג כינס המלך את הוסאלים שלו לפגישות חגיגיות.

ערים באימפריה הרומית יורדות מגדולתן:

בעקבות התמוטטות האימפריה הרומית, הביטחון ירד, הדרכים שובשו ודרכי המסחר ירדו.

ערים רבות נעזבו, נשדדו ונהרסו. רק ערים מעטות המשיכו להתקיים תחת שלטון בישופים שישבו שם.

מרכז החיים בערי הבישופים היו הכנסייה ושוק קטן סמוך לה.

ערים חדשות צומחות באירופה:

כאשר התחדש המסחר, חזרו הערים באירופה להתפתח ולצמוח.

ערים חדשות התפתחו מערים רומיות עתיקות. ערים אחרות התפתחו סמוך לדרכים ראשיות, ונעשו כעבור זמן למרכזי מסחר ומלאכה. ערים נוספות התפתחו בקרבת מבצרים.

בקהילות הכפריות שצמחו סביב המנזרים עסקו התושבים גם במסחר וחקלאות, ועם הזמן גדלו הקהילות הכפריות ואף הפכו לערים.

תנאי החיים בעיר:

בית החומות השתרעה עיר ובה סמטות צרות ומפותלות. מעכת ביוב ופחי אשפה לא היו בעיר ולכן זרמן בסמטאות מי ביוב ונערמו בהן תלי אשפה. בגלל התנאים הנ"ל וצפיפות הדיור פרצו מפעם לפעם מגפות בעיר, וממגפות אלו מתו אנשים רבים.

ברב שעות היום שררה בעיר אפלולית מכיוון שהבתים הצפופים והצמודים זה לזה הסתירו את אור היום.

בלילה שררה חשכה, ולכן כאשר יצאו תושבי העיר מבתיהם, האירו את דרכם בעזרת לפידי אש.

המעמד המיוחד של תושבי העיר מול המעמד של תושבי האחוזה:

תושבי העיר:

תושבי העיר רצו להשתחרר לגמרי מהתלות באדון ולכן נאבקו בו כדי לקבל כתב חירויות מלא.

כאשר הצליחו להשתחרר מהאדון, הניהול עבר למועצה העירונית, שחבריה באו לרב ממקרב אנשים עשירים ובעלי מעמדות מכובדות. תושבי העיר נקראו אזרחים וכל אחד מהם נשבע שבועת אמונים.

אנשי כנסייה:

חלק חשוב מהעיר הם אנשי כנסייה כגון: בישופים, כמרים ,נזירים. היה להם מעמד מיוחד והם היו פטורים מתשלומי מיסים. הם ערכו טקסים עם המאמינים והמתפללים.

הכנסייה נחשבה כמרכז דתי, תרבותי וחברתי.

איכרים:

אל העיר הגיעו איכרים רבים וביניהם גם צמיתים שברחו מן האחוזות. הם קיוו להשתחרר בעיר מן החובות הרבות לאדון ולזכות בחירות אישית.

יהודים:

אדוני הערים רצו להגדיל את כלכלת עריהם ולכן הזמינו את היהודים שהיו בעלי ניסיון במסחר, במלאכה ובמנהל. היהודים קיבלו מן האדון פריבילגיות ובהן הוגדרו זכויותיהם. הודות לכך, קמו קהילות יהודיות בערים רבות.

העיר כמרכז כלכלי, חברתי ותרבותי:

השוק:

בלב העיר, סמוך לכנסייה, הייתה כיכר השוק. בימי חג התכנסו בה סוחרי ובעלי מלאכה שמכרו חפצי קודש ונוי. פעם בשבוע התקיים יום שוק. איכרים הגיעו מן הכפרים למכור את עודפי היבול שלהם. בחלק מהשווקים הסתובבו פקידים שגבו מכס מעסקאות, ופקחים שפיקחו על הסחורה.

הסוחרים והאומנים מקימים אגודות – גילדות:

ככל שהתפתחה העיר, כך גברה התחרות בין העוסקים באותם ענפי מסח ומלאכה בעיר.כדי למנוע פגיעה בפרנסתם, התארגנו בכלל עיר קבוצות של סוחרים ואומנים שעסקו באותו ענף, באגודות שנקראו גילדות. הגילדות היו אגודות לעזרה הדדית שסיפקו לחבריהן ביטחון כלכלי וביטחון פיזי.

הגילדה כארגון חברתי:

לכל גילדה היה סמל מיוחד וקדוש לנוצרים שנחשב מגן על חבריה. חברי הגילדות גרו לעיתים קרובות אותו אזור בעיר. חברי הגילדות השיגו עזרה לחברים חולים, יתומים ואלמנות.

היריד – מרכז מסחר ושעשועים:

עם התפתחות המסחר החלו להתקיים ירידים בערים מרכזיות, ששכנו בקרבת דרכים ראשיות. לירידים הגיעו סוחרים ממקומות מרוחקים (ובהם גם סוחרים יהודים). היריד נמשך כ-6 שבועות ובמהלכו חתמו על הסכמים לקנייה ומכירה. ימי היריד היו כימי חג לתושבי הערים והכפיר הסמוכים לעיר שהיריד נערך בה. הם יכלו להשתעשע ולהתבדר: להטוטנים ועוד..

הבנקים:

הסוחרים נזקקו להלוואות בכדי לקנות סחורות. השימוש הגובר בכסף כאמצעי תשלום במקום סחר חליפין הביא להתפתחות הבנקים. תמורת ההלוואות גבו הבנקים ריבית גבוהה.

האוניברסיטה:

מן המאה ה-11 קמו בחלק מערי אירופה אוניברסיטאות. אוניברסיטה פירושה בלטינית היא התאגדות, והכוונה להתאגדות של מורים או של תלמידים. רב האוניברסיטאות התפתחו מבתי ספר שהתקיימו ליד מנזרים וכנסיות. הן התפתחו כאשר גדלה האוכלוסייה וגבר הרצון ללמוד ולהשכיל.

התלמידים החלו ללמוד באוניברסיטאות בהיותם בני 14-15. הם היו חייבים ללמוד בהתחלה את "האומנויות החופשיות". ורק חלק מהם המשיכו בלימודים הגבוהים במקצועות כמו משפטים ורפואה.

הלימודים התקיימו בבתים פרטיים ובתים שנשכרו לשם כך. השיעורים ניתנו בלטינית והתקיימו בבקרים

הקהילה היהודית באשכנז:

הקהילה –ארגון בעל זכויות:

בערי אירופה בימי הביניים היו קהילות יהודיות, שקיבלו פריווילגיות מאדוני העיר. היו ערים שבהן גרו יהודים לצד נוצרים ובמקומות אחרים היה רחוב שלם רק ליהודים. בדר"כ יכלו לבנות חומה ולהמשיך באורח לחיים רגיל.

מנהיגי הקהילה מתקנים תקנות:

למנהיגי הקהילה הייתה במכות לחוקק חוקים שמועדו להסדיר את חיי היומיום של היהודים בה. אחד ממנהיגי היהודים באשכנז היה ר' גרשום המכונה "מאור הגולה" הוא נולד במגנצא.

למנהיגי הקהילה היהודית הייתה סמכות להטיל עונשים.

האידיש:

השפה המוכרת של הקהילה היהודית באשכנז הייתה אידיש – גרמנית יהודית. היא נכתבה באותיות

עבריות. האידיש לא החליפה את השפה העברית רק שימשה ליום-יום. בתפילות היו משתמשים בעברית.