ציונות

מקצוע: היסטוריה, כיתה: י"א, מאת: סתיו קורן, פורסם: 15/05/2008

התקופה הראשונה: יחידת מבוא - ישראל והעמים בשנים 1870- 1920

צמיחת התנועה היהודית הלאומית:

כדי שהעם היהודי יקרא לאום היה חסר לו שני מרכיבים חשובים :
- טריטוריה: מקום אחד שכל העם היהודי יחיה בו כי היהודים היו מפוזרים על פני ארצות רבות.
- שפה משותפת: גורם המאחד את כל בני העם. כל יהודי דיבר בשפה של המדינה בה הוא היה חי.
בכל מקום בו ישבו היהודים הם נבדלו משאר האוכלוסייה ושמרו על איחוד , הם חגגו אותם חגים והתאבלו על אותם אירועים.

הרעיון הלאומי:
בהשפעת הלאומיות שהלכה והתגבשה בקרב האירופאים התחילה להתגבש דעה בקרב יהודים משכילים כי מצב היהודים הוא מצב חריג ולא נורמלי ויש לעשות תיקון באורח החיים היהודי ולהחזיר את עם ישראל למסלול שבו הולכים יתר עמי אירופה: לחזור למולדת , לעסוק בעבודות יצרניות , לכונן חיים לאומיים מלאים ולגלות סולידריות בין קהילות ישראל השונות.

כישלון האמנסיפציה וצמיחת האנטישמיות המודרנית במערב אירופה והפוגרומים במזרח אירופה פקחו עיני משכילים יהודים רבים שהבינו שהבעיה היהודית תיפתר רק כאשר תהיה לעם היהודי מדינה כמו לשאר עמי אירופה והם לא יהיו יוצאי דופן.

צעדים ראשונים במזרח ומערב אירופה:
במזרח אירופה התנועה הלאומית היהודים עשתה את צעדיה הראשונים ברוסיה בתחילת שנות ה-80 בעקבות פרעות 1881 והמצוקה הקשה ששררה ברוסיה.
במערב אירופה התנועה הלאומית קמה לקראת סוף שנות ה-90 עם הופעתו של הרצל שהפעיל משקל כבד על רעיון זה והרעיון זכה לתומכים רבים.


גורמיה של התנועה הלאומית היהודית:

התנועה הניחה 3 הנחות יסוד:
1. העם היהודי הוא אומר כשאר האומות בעולם ויש לו עבר מסורת ועתיד משותפים.
2. העם היהודי שואף לחיות במולדת אחת כפי שלכל עם יש מולדת משלו.
3. רק העם היהודי בזכות עצמו ובסיוע אחרים יוכל לממש את שאיפותיו.

גורמים:
# השפעת האמנסיפציה וההשכלה-
עד האמנסיפציה חיו היהודים בעולם מלא השפלה והפליה מיחסו של העולם הנוצרי והם הצדיקו זאת בגלל שאלוהים העניש את העם היהודי.
אך החברה האירופאית שהחלה להשתחרר מהדת ,העניקה ליהודים אמנסיפציה וחופש על בסיס הטענה כי הדת היא עניינו האישי של כל אדם וכולם שווים על פי החוק.
היהודים עמדו בפני חברה שפתחה להם את שעריה והיה נדמה כי האמנסיפציה היא כרטיס כניסה לחברה האירופאית וכך הם יוכלו להשתלב בחברה.
רבים מן היהודים זנחו את המסורת והדת והחליפו אותם בחופש ושוויון אך התברר כי האמנסיפציה כי אשליה והחלו להיווצר חיכוכים בין יהודים ללא יהודים.
למרות שהרבה יהודים נקלטו בחברה והצליחו, החברה האירופאית לא באמת הייתה פתוחה לקלוט אותם והתפרסמו מאמרים אנטי יהודיים , פרסומות וקריקטורות , מועדונים נסגרו בפני יהודים והמספר של היהודים הרשאי להיכנס לאוניברסיטאות הוגבל. כל אלה גרמו לתסכול ואכזבת היהודים מן האמנסיפציה.
שאלה גדולה נבעה ממצב זה : האם היהודי יוכל אי פעם להשתלב בחברה האירופאית?
כאן צמחה התנועה הלאומית היהודית שבאה לתת מענה לשאלה זו ולשחרר את היהודים מאשליית האמנסיפציה.

# האנטישמיות-
היהודים באמת האמינו שבעולם חדש ומתקדם כמו במערב אירופה שבו הקדמה שולטת , האנטישמיות לא תוכל לחדש את פניה.
היהודים האמינו שדווקא משום שזנחו את המסורת לטובת האמנסיפציה תגמול להם החברה האירופאית בקבלת פנים נלהבת ותראה ביהודים כאזרחים לכל דבר.
אך עד מהרבה למדו היהודים שזוהי רק אשליה.
את מקומה של האנטישמיות הדתית על רצח ישו תפסה אנטישמיות מודרנית מדעית ולאומית ואנטישמיות זו היא פרי האמנסיפציה שנכשלה.
התנועה הלאומית ניערה את היהודים מאשליית מותה של האנטישמיות והראתה להם שיש רק פיתרון אחד שהוא ריכוז היהודים בטריטוריה אחת.

# השפעת ההתעוררות הלאומית באירופה-
מדינות רבות החלו להילחם על הלאומיות שלהם ותנועות לאומיות רבות זכו לאהדת הקהל האירופאי ואף הצלחות מדיניות.
הנקודה החשובה במאבק התנועות הוא הבלטת הייחוד התרבותי והאתני של היחידות הלאומיות.
המאבק של תנועות אירופה גרם לחידוד התודעה בדבר ייחודה של הזהות היהודית וההכרה בה כפי שלכל עם יש זהות משלו.
משכילים יהודים עקבו אחר ההצלחות והמאבקים באירופה והבינו שגם הם יכולים ליצור מהפך והיהודים אינם שונים מעמים אחרים וביכולתם להיות כמו עמים אחרים בעלי זהות.

# מקור של גאווה-
עד למאה ה18 היהודי חש מושפל ושונה מכיוון שהחברה האירופאית ראתה בו פגם וזר.
התנועה הלאומית עזרה ליהודי להתגאות בעצמו ולחוש שווה עם שאר בני עמו ועם שאר בני אירופה.
התחושה הלאומית טמנה בו גאווה פנימית.


ייחודה של התנועה הלאומית היהודית:

לתנועה הלאומית קווי דמיון וקווי שוני בינה לבין תנועות לאומיות שונות.
קווי דמיון:
לתנועה הלאומית דברים משותפים עם תנועות לאומיות אחרות כגון שימוש בסמלים לאומיים , התעוררות השפה הלאומית, שירה וספרות הגומרים את ההלל על העבר המפואר ועל גיבורי האומה , תיאור הזיקה למולדת ובין העם לארצו.

קווי שוני:
1.בעוד שרובם של עמי אירופה רצו בשחרור עול עם זר מאדמתו העם היהודי לא ישב על אדמתו וחש זיקה לארץ הרחוקה.
2.בתנועה הלאומית היהודית בלט הזרם הסוציאליסטי בעוד שבשאר התנועות לא פעל זרן סוציאליסטי.
3.בעוד שהתנועות הלאומיות היו שרויות במאבקי דמים ושנאה כלפי תנועות אחרות , התנועה היהודית בעל אופייה הדמוקרטי נמנעה מלהטיף מוסר לאחרים.
4. התנועה הלאומית היהודית לא קראה למאבק צבאי וראתה את העם היהודי שב לארצו בדרך של דיפלומטיה , התיישבות חקלאית ופיתוח תרבות וזאת להבדיל מהוגי שעות לאומיים בגרמניה וצרפת שחרתו על דגלם את עליונות גזעם.
פרק 5.
התפיסה הציונית:

האידיאולוגיה הציונית התבססה על הנחת יסוד מרכזית שהייתה משותפת לכל הזרמים בציונות:
העם היהודי הוא ישות אחידה, לאום ולא רק דת.
הציונות העלתה הצעות פיתרון : לשוב לארץ ישראל [טריטוריה] ולממש את ריבונות העם היהודי.
והאמצעים לפתרון זה הם פעילות דיפלומטית, התיישבות בארץ ותחייה תרבותית.
בציונות בלטו בעיקר 3 זרמים :
הציונות המעשית- "חיבת ציון" , טענה כי יש להעמיד את ההתיישבות בראש סולם סדר העדיפויות וכי יש לקבוע עובדות בשטח.
הציונות המדינית- הרצל, טענה כי הסכמה בינלאומית היא תנאי הכרחי שבלעדיו אין מקום להתיישבות בארץ ישראל.
הציונות הרוחנית-אחד העם, האמין כי התודעה הלאומית צריכה להיות קודמת להכל. אנשי התנועה הציונית הרוחנית התרכזו בתחיית השפה העברית ובחינוך למודעות ציונית.

תנועת "חיבת ציון"- הציונות המעשית.
התנועה קמה בעקבות תגובה לפרעות 1881-1883 ברוסיה.
מאות אלפי יהודים עברו לארה"ב שנתפסה ביעד מגורים בטוח לעם היהודי.
חברי "חיבת ציון" האמינו כי מצוקת היהודים תיפתר רק בארץ משלו, ארץ אבותיו ומולדתו ההיסטורית של העם היהודי.
אופן פעולתם: התארגנות "חיבת ציון" הייתה ספונטנית.שום סמכות מעליהם לא אמרה להם איך להתארגן מתי ואיך. הם התארגנו בהשפעת התנועות הלאומיות באירופה מתוך להט ואמונה כי הפתרון לבעיית היהודים במזרח אירופה הוא ארץ ישראל.
פעילותם התנהלה באמצעות עשרות אגודות של "חובבי ציון" שקמו בערים שונות. באגודות אלה היו חברים יהודים בעלי הכרה לאומית מכל הזרמים , החל ממתבוללים ועד לרבנים ידועים , כאשר המכנה המשותף לכולם היה רעיון השיבה לא"י.
האגודות עסקו באיסוף כספים ובהתארגנות לקראת עלייה להתיישבות בארץ ישראל.
מנהיגותם: שני המנהיגים הבולטים היו הרב מוהליבר וד"ר פינסקר.
הרב מוהליבר קרא לשיתוף פעולה בין המשכילים לבין שומרי המצוות.
ד"ר פינסקר היה הדמות הבולטת בהנהגת "חיבת ציון", הוא טען שלשנאת היהודים אין מרפא והיהודי נתפס כרוח רפאים מפני שאין לו קשר לארץ מיוחדת משלו, זהו עם ללא מולדת ולכן קיומו הוא כמו של מת המהלך בין החיים.
הוא טען שהדרך היחידה היא ליצור לאומיות יהודית של עם היושב על אדמתו.
ועידת קטוביץ' וכישלונה:התנועה נקלעה לקשיים ארגוניים וכינסה ועידה בעיר קטוביץ' שהיו בה כ30 נציגים של אגודות חובבי ציון. מטרת הועידה הייתה לנסח את מטרות התנועה ולבחור הנהגה מרכזית.
הם הגיעו להחלטה שצריך לבקש מהשולטן התורכי שיסיר את ההגבלות על העלייה ולבקש אישור לפעולות התנועה מהממשל הרוסי.
האגודה בחרה את פינסקר לנשיא מתוך תקווה שיוכל לפתור את הבעיה, אולם עד מהרבה התברר כי פינסקר לא היה איש מעשה ובעל חזון.

כישלונה של תנועת חיבת ציון נעוץ בכך שהתנועה לא הצליחה לפרוץ לתודעה של העם היהודי , היא מעולם לא הפכה לתנועת המונים ולא הקימה ועד מרכזי, היא לא זכתה לחשיפה בעולם והתקשתה לגייס כספים.


הרצל-הציונות המדינית.
בשנות ה30 לחייו של הרצל הוא שימש ככתב בעיתון בפריז ואז נוכח לדעת עד כמה גדולה ורחבת מימדים בעיית האנטישמיות.
הרצל טען שאין לנצח את האנטישמיות והיא רק תגדל ותגבר, הוא האמין שהתנאי הראשון לחידוש הלאומיות היהודית אינו התיישבות, אלא הסכמה בינלאומית כדי שהעם היהודי יהפוך לעם נורמלי כמו כל העמים.
הרצל האמין שהמדינה היהודית תוקם בסיוע המעצמות שיסייעו ליהודים מתוך אינטרסים אישיים ביציאת יהודים באירופה.
הופעתו של הרצל העניקה לציונות ממד חדש, עד להופעתו של הרצל הכירו מעטים את התנועה הציונית ומאז הרצל חדרה הציונות למודעותם של רבים.
הרצל לא היה סוציאליסט אך עם זאת חזה את המדינה היהודית אשר בה הפרט יכול ליזום כרצונו ולהרוויח לפי עמלו. הוא רצה מדינה שישרור בה מעין צדק סוציאלי שיהיה בה עבודה של 7 שעות ביום , מדינה מודרנית טכנולוגית שתשלוט בה תרבות אירופאית , שתהיה בה הפקדה בין דת ומדינה והמשטר בה יהיה ליברלי אשר יונהג בידי אריסטוקרטים שיובילו את המשק ביד מיומנת.
הוא רצה מדינה שבה לכל אדם יהיה חינוך , תהיה מדינה עם סובלנות ויינתן שוויון הזדמנויות לכולם.


"אחד העם"- הציונות הרוחנית.
אחד העם הוא שמו הספרותי של אשר צבי גינצבורג שהיה הוגה דעות ועיתונאי.
הוא מתח ביקורת על הציונות המעשית באומרו כי יש להשקיע תחילה בטיפוח התרבות היהודית והעברית ואז להתיישב.
הוא טעם כי חיבת ציון העדיפה להביא המונים לארץ ישראל מתוך מניע של טובת הפרט ולא טובת הכלל , חיבת ציון לא הכשירה את ההמונים לעלייה לאומית והמצב קשה במושבות בגלל היעדר תודעה לאומית ובגלל זה נכשלה.
אחד העם מתח גם ביקורת קשה על מדיניותו של הרצל. הוא דחה את טענת הרצל שהצרה האמיתית היא "צרת היהודיים" הצרה החומרית שיש לפתורה ע"י ריכוז מהיר של היהודים בטריטוריה שלו.
לדעת אחד העם הצרה האמיתית הייתה "צרת היהדות" – היעדר תודעה לאומית.
אין ערך להביא מיליוני יהודים לטריטוריה ללא פיתוח ההכרה הלאומית בליבם ולכן יש לתפור קודם את "צרת היהדות" ואחר כך את "צרת היהודים", ולכן צריך קודם לשכנע את היהודים להכיר בלאומיותם בדרך של חינוך והסברה.
פרק 6
דפוסי ההגשמה של התנועה הציונית.

דפוסי ההגשמה של הציונות המדינית בגולה:
בשבע שנות פעילותו של הרצל , הרצל פעל בשני מישורים: המישור המדיני והמישור הארגוני.
לדעתו של הרצל נועדו שני מישורים אלה להשלים זה את זה.
הכיוון המדיני: את רוב מאמציו השקיע הרצל בניסיון להשיג את הצ'רטר מן השולטן התורכי כי השגת הצ'רטר הייתה בעיניו בגדר הכרה רשמית של המעצמות ביהודים כלאום בעל זכויות.
הרצל הציע כי היהודים יסייעו לתורכיה לפדות את חובותיה הבינלאומיים והם יקדמו את ארץ ישראל בתמורת הצ'רטר אך התורכים סירבו והציעו לאפשר ליהודים להתיישב ברחי האימפריה.
לאחר מכן הרצל פנה לקייזר הגרמני שהיה בעל השפעה רבה על תורכיה , שילחץ על תורכיה להעניק את הצ'רטר בנימוקים שהאנטישמיות תפחת ויהודים רבים יהגרו מתוך גרמניה אך גם ניסיון זה נחל אכזבה.
לאחר שניסיון זה נכשל , נפגש הרצל עם צ'מברלין שר המושבות הבריטי , והרצל הציע לו ליישב את היהודים באל-עריש. הצעה זו נדחתה כי טכנית הדבר אינו אפשרי.
שנה אחר כך נפגש הרצל שוב עם צ'מברלין , וצ'מברלין הציע לו את אוגנדה.
לאחר פוגרום קישינב שיהודים רבים היגרו לארה"ב, פחד הרצל שהציונות תיכשל כי התיישבות היא תנאי הכרחי להגשמת בציונות והבית הלאומי , ולכן הבין הרצל כי עליו למצוא טריטוריה ליהודים במהירות רבה ולכן הסכים לקבל את הצעת אוגנדה.
הרצל ראה באוגנדה כתחליף לצ'רטר התורכי ופתרון מהיר ליהודי מזרח אירופה, אולם בקונגרס ה6 למרות הרוב שהסכים להצעה זו התחוללה סערה רבה שאיימה לפילוג התנועה הציונית כי המתנגדים לא השלימו עם נסיגת הרצל מההסכמה הברורה שהושגה בקונגרס הראשון בדבר בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל.
הכיוון הארגוני: הרצל יזם את כינוסו הראשון של הקונגרס הציוני בבזל בו השתתפו כ200 צירים מרחבי אירופה.
את הנאום המרכזי נאם מקס נורדאו שהיה אחד מתומכיו של הרצל ובנאומו הסביר כי האמנסיפציה יסודה בשקר כי היא ניתנה משום שהעמים התרבותיים הרגישו חובה מוסרית לסגל לעצמם את הדמוקרטיה ולא היו מוכנים באמת לקבל אליהם את היהודים. הרצל שנאם אחריו, התרכז בחשיבות השגת הצ'רטר מן הממשל העות'מאני להתיישבות יהודית שתזכה בהכרת העמים.
מטרות הקונגרס היו: לעודד הכרה ציונית, להעלות את הציונות על המפה המדינית וליצור מסגרת שתפעל להשגת יעדי הציונות המדינית.
בקונגרס הוחלט על ארבעה אמצעים להשגת המטרה של הציונות המדינית:
א.יישובה של ארץ ישראל ע"י עובדי אדמה ובעלי מלאכה.
ב.ארגון היהדות וגיבושה ע"י מפעלים מקומיים בהתאם לחוקי כל ארץ וארץ.
ג.חיזוק הרגש הלאומי היהודי וההכרה הלאומית.
ד.ביצוע פעולות הסברה בקרב הממשלות בעולם למען השגת הסכמתן לציונות.

קונגרס בזל השיג ארבעה הישגים חשובים:
א.ייסוד המדינה היהודית- בבזל הונח הבסיס למדינה שבדרך.
ב.פריצה אל דעת הקהל הבינלאומית- הקונגרס הביא לקח שמעצמות החלו לראות בציונות תנועה לאומית לכל דבר.
ג.הנהגה לאומית-הקונגרס שימש כאסיפה לאומית והקומה בו הנהגה לאומית אשר ביטאה את השאיפות הלאומיות של העם היהודי.
ד.ייסוד ההסתדרות הציונית-הגוף המבצע של הציונות.

המבנה הארגוני של המוסדות הלאומיים:
מוסדותיה העיקריים של ההסתדרות הציונית היו:
-"הקונגרס הציוני" אשר נבחר מידי שנה ע"י חברי התנועה הציונית באופן דמוקרטי והיה המוסד העליון להנהגת דרכה של התנועה הציונית.
-"הוועד הפועל הציוני" שנבחר מתוך חברי הקונגרס והיה אחראי על ביצוע החלטות הקונגרס.
-"הוועד הפועל המצומצם" שהיה מרכז ההנהלה הציונית.
מוסדות נוספים שהוקמו במהלך הקונגרסים הבאים:
"הקרן הקיימת לישראל" שרכשה אדמות כדי להפכן לאדמות לאום.
"קרן היסוד" שמימנה את מפעלי ההתיישבות בארץ ישראל.
"אוצר ההתיישבות היהודית" ששימש כמכשיר פיננסי לביצוע פעילויות מדיניות כלכליות.
"בנק אנגלו-פלשטינה" ששימש כמוסד הפיננסי בארץ ישראל.

דפוסי ההגשמה של התנועה הציונית בארץ ישראל.

עלייה ראשונה.
חובבי ציון באו ארצה במטרה לממש את האידיאל הציוני ולהפוך את ארץ ישראל למרכז לאומי של העם היהודי. העולים שהגיעו באותן השנים התחלקו לשתי קבוצות:
הקבוצה הראשונה- שומרי מצוות שהתיישבו בירושלים וביפו ועסקו במלאכה.
הקבוצה השנייה- עולים שפנו להתיישבות חקלאית ולהקמת המושבות שראו בחקלאות תנאי הכרחי לייסוד הלאום היהודי, התנאי להתחדשותו הלאומית.
עליית התימנים-עלו לארץ בגלל זרות קשות של שלטון האימאמים, הם ביקשו להתיישב ולחיות בארץ הקודש והם השתלבו בעיקר בעבודה יצרנית ורק חלק קטן מהם בהתיישבות כפרית חקלאית.
מאפיינים:
# ארץ המוצא: מזרח אירופה.
# מאפיין חברתי-כלכלי:בעלי הון בינוניים ובעלי משפחות.
# מאפיין לאומי-תודעה לאומית חזקה
# עלייה ספונטנית.
# עולים חסרי ידע בסיסי בחקלאות.
# גורמי עלייה-1.השפעת הלאומיות באירופה
2.פרעות הסופות בנגב.
3.שומרי מסורת שבאו להראות דוגמה להתיישבות בא"י.
4. התעוררות המשכילים היהודים.
5.השפעת ספרו של פינסקר.