סיכומים לבגרות בהיסטוריה א'

מקצוע: היסטוריה, כיתה: י', מאת: Switch man, פורסם: 30/11/-0001

 

יחידת המבוא – תולדות ישראל והעמים בשנים 1870-1920

1.תהליכי שינוי באירופה ובעולם היהודי עד למלחמת העולם הראשונה.

 

א. השינויים המרכזיים בתחומים מדע וטכנולוגיה והשפעותיהם-

1. שינויים בתחום המדע-רפואה: גילוי קיומם של חיידקים האחראים להעברת מחלות מדבקות, את        

התרופות לחיסולם ואת החיסונים נגדם, ע"י הצרפתי, לואי פסטר, מגדולי חוקרי הטבע במאה ה19. 

בנוסף הוא פיתח חיסון נגד מחלת העופות ומחלת הכלבת. גילויים אלה הביאו לירידה בתמותה ולגידול 

באוכלוסיה.

השינוי השפיע בתחום הדמוגרפיה- אוכלוסיה העולם גדלה במחצית השנייה של המאה ה19 ובתחילת 

המאה ה20 בצורה משמעותית, הגידול התאפשר עקב הירידה הגדולה התמותה שנבעה מהגילויים במדע 

הרפואה ומשירותי הבריאות שהלכו והשתכללו. הגילויים עצרו ומנעו מגפות קטלניות והמועדות גרמה 

לשיור ההיגיינה שהביאה לצמצום מקרי המוות. 

2. שינויים בתחום הטכנולוגיה-תחבורה: במחצית השנייה של המאה ב19 של המאה ה19 החלה לפעול 

רכבת הקיטור, ובעקבותיה התפתחה רשת מסילות ברזל באירופה ובארצות הברית. גם התחבורה הימית 

החלה להתבסס על קיטור בתחילת המאה ה19, מה שקיצר את זמן הנסיעות. לקראת סוף המאה ה19 

הומצא מנוע ההצתה הפנימית (מנוע הבנזין) שעל פי העיקרון שלו הומצאה המכונית, ובעקבות המצאת 

המכונית הומצאו גם הצמיגים. 

השינוי השפיע בתחום החברה והתרבות- לפני עידן הרכבת רוב בני האדם לא נעו כמעט מחוץ למקום 

לידתם ומחייתם, הרכבת הפכה אזורים מרוחקים לנגישים עבור תושבי המרכז ואת המרכז לנגיש עבור 

תושבי הפריפריה. היא הביאה למפגש בין העירוניים לכפריים ומפגש זה גיבש דפוסי התנהגות חדשים 

כמו גם נימוסים וכללי התנהגות אחדים לאנשים ממקומות שונים. מושגי המרחק הזמן השתנו, השעון 

האחיד של הרכבת באנגליה לשעון המחייב את המדינה. בנוסף, אוניית הקיטור אפשרה מעבר בין יבשות 

והמכונית אפשרה תחבורה בתוך הערים.

 

ב. השפעות השינויים שהתרחשו באירופה על החברה היהודית- 

1. השפעות בתחום הדמוגראפי: בתקופה זו אוכלוסיית היהודים בעולם בשנות ה80 של המאה ה19 

מתנה כ7 וחצי מיליון יהודים ובערב מלחמת העולם הראשונה מנתה כ13 מיליון, כשהגידול העיקרי הוא 

במזרח אירופה, המעבר לערים הגדולות שאיכות החיים בהן השתפרה בסוף המאה ה19 הביא לשיפור 

בהיגיינה ובתנאי המגורים והקטינה את התמותה בקרבה כל האוכלוסייה. הקטנת התמותה התאפשרה 

בעקבות פיתוח הרפואה שהביא למודעות ומניעת מחלות. 

בעקבות האמנציפציה במערב אירופה, עזבו את הכפרים והיגרו לערים הגדולות שם הם השתלבו 

במקצועות החופשיים ובמוסדות להשכלה גבוהה, אנשי מזרח אירופה היגרו מערבה –  מערב אירופה 

ואף ארה"ב. 

2. השפעות בתחום הכלכלי: בתחילת המאה ה19 התפרנסו היהודים ממקצועות חופשיים כמו: רוכלות, 

סנדלרות ומקצועות הקשורים בדת. אך לאחר השינויים באירופה הם החלו להשתלב בכלכלה בעירונית. 

הם החלו לרכוש השכלה שתאפשר להם לעסוק המקצועות חופשיים כמו: רפואה, עריכת דין 

ועיתונאות.

אחוז היהודים במקצועות אלו היה גדול מאחוז היהודים באוכלוסיה.

3. השפעות בתחום חינוך ותרבות: יהודי מערב אירופה ומרכזה אימצו את שפת הארץ שזה חיו, את 

המנהגים שהיו נהוגים ונתנו את הטון התרבותי. בקרב היהודים היו בעיקר פילוסופים ,משוררים 

וסופרים. יהודים רבים לימדו באוניברסיטאות, היו ששמרו על התרבות היהודית כמו "האגודה למדעי 

היהדות" שקמה בגרמניה ועסקה בתחומי הדת השונים. 

 

ג. תהליכי שילוב ותהליכי דחייה של היהודים וביטוייהם- 

1. תהליכי שילוב: לקראת סוף המאה ה19 נשלם תהליך הענקת שיווין פוליטי ומשפטי ליהודי מערב 

אירופה. תהליך זה נקרא אמנציפציה, ובמסגרתו שוחררו היהודים מחוקי האפליה ומעמדם הושווה 

למעמד של בני ארצם הלא יהודים. אמנציפציה אפשרה ליהודים רבים שהגיעו לעיר להשתלב בתפקידים 

ציבוריים וממשלתיים ובמקצועות החופשיים. 

 

ביטויי ההשתלבות: 

א. בפוליטיקה- יצחק אדולף כרמייה היה יהודי צרפתי שנבחר במאה ה19 לפרלמנט הצרפתי לאחר מכן, 

עם השנים מונה לשר המשפטים בממשלת צרפת. עם קינון הרפובליקה השלישית נבחר לסנטור לכל ימי 

חייו, הוא נודע כמגן תקיף של זכויות היהודים, למשל ב1870 כאשר כיהן כשר המשפטים חתם על צו 

שהעניק לכל יהודי אלג'יריה אזרחות צרפתית ("צו כרמייה"). 

ב. בכלכלה- יהודים רבים השתלבו בכלכלה האירופאית, עסקיהם שגשגו והם הגיעו לעושר רב במיוחד 

בתחומי הבנקאות. בראשית המאה ה19 היה השם רוטשילד היה שם נרדף לעוצמה פיננסית חסרת 

מתחרים. משפחת רוטשילד היהודית הקימה בצרפת רשת ענפה של בנקים שהתפשטה לתחומים כמו 

נפט, מסילות ברזל ומכרות. בפריס כמו בערים אחרות במערב אירופה הוענקו לשני רוטשילד לבני 

אצולה, הם נבחרו לפרלמנט ומילאו תפקידים מכריעים בפיתוח הכלכלה. 

2. תהליכי דחייה: רבים נפגעו מתהליכי המודרניזציה במחצית השנייה של המאה ה19: איכרים שנעקרו 

מכפריהם והפכו לכוח עבודה זול ומנוצל בערים, רוכלים, סוחרים קטנים בעלי מלאכה ואומנים שלא 

יכלו להשתלב במערכת הקפיטליסטית החדשה. מעמד האצולה הנמוך התבסס המשטר הישן ואיבד את 

עולמו עם המהפכה, כל אלה ראו ביהודים את האחראים למצבם העגום החדש, האנטישמיות המודרנית 

החדשה נולדה בצירוף של שלושה גורמים: מודרניזציה גדולה ומאיימת, מקומם הבולט של היהודים 

בתהליך זה ואנטישמיות מסוג חדש. 

ביטויי דחייה:

א. עיתונות וספרות אנטישמית- בעיתונות הצרפתית הופיעו מאמרי שטנה רבים נגד היהודים, לדוגמה 

קצינים צרפתיים קראו בעיתונים לערוך ניסויים בגופם של יהודים במקום בשפנים. אדוארד דרימון היה 

עיתונאי ומנהיג התנועה האנטישמית. בשנת 1886, הוא פרסם את ספרו "צרפת המיוהדת" ובו טען, כי 

צרפת משועבדת ליהודים, בתחומי הכלכלה החברה והמדינה, הוא קרא לבטל את האמנציפציה של 

היהודים, לחולל מהפכה סוציאליסטית ולחלק את רכושם של היהודים לתושבי צרפת הלא יהודיים.

ב. פרשת דרייפוס- בשנת 1894 הואשם אלפרד דרייפוס, קצין יהודי בצבא הצרפתי, בהעברת ידיעות 

מודיעיניות לגרמנים. בית הדין הצבאי גזר עליו גירוש ל"אי השדים", ושלל את דרגתו הצבאית, ללא 

בדיקת הוכחות להאשמתו. שלילת הדרגות התבצע בטקס פומבי משפיל, שבמהלכו צעק הציבור קריאות 

נגד דרייפוס, ונגד היהודים כגון: "מוות ליהודים". בראש המאבק למען חפותו של דרייפוס עמד הסופר 

הצרפתי המפורסם, אמיל זולה. בסופו של דבר, בלחץ דעת הקהל, נערך לדרייפוס משפט חוזר, והוא 

זכה לזיכוי סופי ב-1906.

 

2. התנועה הציונית 

א1. הגדרת יעדי התנועה הציונית ותכונית באזל- 

בשנת 1897 בצעד למימוש תפיסתו הציונית מדינית, יזם הרצל את הקונגרס הציוני בראשון התקיים 

בבאזל שבשוויץ. אל הקונגרס הוזמנו נציגי התנועה הציונית בעולם. במהלך הקונגרס גובשה "תוכנית 

באזל" שבה הוגדרו מטרתה של התנועה הציונית והאמצעים להגשמה של תנועה זו. מטרתב של התנועה 

הציונית לפי תוכנית באזל היא: הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית מולדת בא"י המובטח לפי 

משפט הכלל, כלומר המטרה של התנועה הציונית היא להקים למען העם היהודי ישות פוליטית יהודית 

בא"י שתזכה לאישורן והכרתן של מדינות העולם. 

האמצעים שצוינו בתוכנית להגשמת מטרתה של התנועה הציונית:

1. פיתוח של א"י ע"י יישובה ביהודים עובדי אדמה, בעלי מלאכה ובעלי מקצועות אחרים.

2. ארגון יהדות בעולם ע"י מפעלים ופרויקטים יעילים, מקומיים וארציים, בהתאם לחוקים של כל מדינה 

למען גיבושו של העם היהודי.

3. נקיטת פעולות בקרב היהודים בעולם להגברת הרגש הלאומי היהודי וההכרה הלאומית-יהודית.

4. נקיטת פעולות במישור המדיני כדי להשיג את הסכמת המעצמות להגשמת המטרה הציונית (צ'רטר).

 

א2. הקמת מסגרות ארגוניות ומוסדות לתנועה הציונית- 

בשנת 1897 התקיים הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, השתתפו בו 197 צירים, נציגי התנועות הציונות 

בכל רחבי העולם. בקונגרס זה הוקמה ההסתדרות הציונית העולמית, זאת המסגרת הארגונית של 

התנועה הציונית ונקבעו מוסדותיה הנבחרים. בקונגרסים שהתקיימו לאחר הקונגרס הראשון הוקמו 

מוסדות נוספים של התנועה הציונית. 

הגופים הארגוניים: 

הקונגרס הציוני- מעין פרלמנט של ההסתדרות הציונית העולמית. הקונגרס התכנס מידיי שנה עד 

1901, ולאחר מכן התכנס מידיי שנתיים. הקונגרס שימש כמוסד העליון בקביעת מדיניותה של 

ההסתדרות הציונית וכמושג העליון לענייני חקיקה וקביעת תקציבה של ההסתדרות הציונית. 

הועד הפועל הציוני- מנה כ20 חברים שנבחרו על ידי צירי הקונגרס, גוף זה היה אחראי לביצוע 

החלטות הקונגרס. 

הועד הפועל המצומצם- מנה כ7 חברים שנבחרו ע"י הועד הפועל הציוני, גוף זה היווה את מרכז 

ההנהלה הציונית והיה אחראי לפעולות השוטפות של ההסתדרות הציונית. 

הגופים הכלכליים: 

אוצר ההתיישבות היהודית- בנק לפעולות המדיניות של ההסתדרות הציונית.

בנק אנגלו-פלסטין- חברה בת של אוצר ההתיישבות היהודית ביפו. שימש לניהול הפעולות של 

ההסתדרות הציונית בארץ שכללו השקעות בפרויקטים כלכליים שונים בארץ.

קרן קיימת לישראל (קק"ל)- גוף שהוקם כדי לאסוף הון לאומי לרכישת אדמות בא"י והפיכתן לאדמות 

הלאום, נוסף על כך עסקה קק"ל במימון פעולות התיישבות בארץ. 

 

ב1. דפוסי הפעילות הציונית בא"י-

צורות התיישבות חדשות: בתקופת העלייה האשונה והעלייה השנייה (1981-1914) הוקמו צורות 

התיישבות חקלאיות חדשות והתפתחה ההתיישבות העירונית. 

המושבה- בתקופת העלייה הראשונה הוקמו 23 מושבות. המושבות הוקמו ע"י "חובבי ציון", המושבה 

הייתה צורת התיישבות חקלאית שכללה בעלות פרטית על בית מגורים משפחתי, על קרקע ועל משק 

חקלאי, תוך עידוד של יוזמה פרטית. עם זאת היו במושבה, מבני ציבור ונקבע תקנון לניהולה המשותף. 

במושבות שהוקמו במרכז הארץ התפתח ענף המטעים שכלל הדרים, גפנים וזיתים, ובמושבות הגליל 

התפתח ענף הפלחה. המושבות הסתייעו בעבודה שכירה. חלק מהמושבות שנקלעו לקשיים נתמכו על 

ידי הברון רוטשילד.

הקבוצה- בתקופת העלייה השנייה הוקמה צורת התיישבות חדשה- "הקבוצה" הקבוצה התבססה על 

עקרונות של שיתוף ושיווין חברתי, כלומר: עיבוד משותף וחלוקה שווה בנטל עבודות המשק. בקבוצה 

הגשימו בני בעלייה השנייה את הרעיונות של "כיבוש עבודה" ו"כבוש הקרקע". דגניה, הקבוצה 

הראשונה הוקמה ב1909. אדמות הקבוצה נרכשו על ידי מוסדות לאומיים (אדמות לאום) כמו קרן 

קיימת וקבלת עזרה מה"משרד הארצישראלי" 

היישוב העירוני העברי הראשון- ב1909 הוקם היישוב העירוני העברי הראשון על ידי קבוצת חברים 

שכונתה אגודת "אחוזת בית". חברי האגודה יצאו מיפו ורכשו קרקע בסמוך לה, עליה הקימו את היישוב 

העירוני שקיבל את השם "תל אביב". הקמת היישוב התאפשרה בעזרת הלוואות שקיבלה האגודה 

מקק"ל ומימון שנתן הבנק האגלו-פלסטין. היישוב גדל ומנה ערב מלחמת העולם הראשונה כ140 בתים 

ובהם ב2000 מיישבים יהודים.

 

ב2. אישים וארגונים מסייעים לבניין הבית הלאומי-

רוטשילד- כאשר נקלעו מושבות העלייה הראשונה למשבר נחלץ לעזרתן הברון אדמונד דה רוטשילד. 

הברון רוטשילד נולד בצרפת וקיבל חינוך יהודי. הוא היה מעורב בנעשה בא"י מאז אמצע המאה ה19. 

כאשר הופנתה אליו בקשה לסייע למושבות שהיו נתונות בקשיים רבים וניצבו בפני התפרקות, הוא הבין 

שבא"י יוכלו היהודים לחיות ולהתפתח כעם והוא החל לתמוך בהם כספית. במסגרת מעורבותו בשיקום 

המושבות דאג הברון גם לניהולן: לחלוקת הקרקעות, לארגון העבודה, להדרכה חקלאית ולמתן תמיכה 

חודשית. רוטשילד ביקש להקים יחידות משקיות על פי דגם שהכיר בצרפת, ולשם כך הסמיך פקידים 

שיהלו את כל תחומי החיים במושבות. הוא הזרים למושבות סכומי כסף גדולים ובכך מנע את 

התמוטטותן בשנת 1900 הופסקה המעורבות, הישירה במושבות אך הוא המשיך להזרים אליהם כספים.

המשרד הארץ ישראלי- "המשרד הארץ-ישראלי" הוקם ביפו ע"י הקונגרס הציוני ב1907 כדי לייצג את 

ההסתדרות הציונית בארץ, לקדם את העבודה המעשית ולסייע בארגון תוכניות התיישבות ובביצוען. 

בראש המשרד עמו ד"ר ארתור רופין. המשרד עסק ברכישת קרקעות להתיישבות, עודד צורות 

התיישבות חדשות כמו הקיבוץ (הקבוצה) וסייע בפיתוח העיר ת"א. הוא גם הכשיר מתיישבים לקראת 

עלייתם על הקרקע, ביצע בדיקות של הקרקע, עודד עלייה ועסק במשיכת הון פרטי לארץ ועוד. בין 

השאר עד 1914 עלו מתימן כ2000 יהודים ביוזמתו של ארתור רופין ובסיועו של המשרד.

ב3. הקמת מסגרות פוליטיות, ביטחוניות, חינוכיות ותרבותיות בא"י- 

מסגרות פוליטיות- בני העלייה השנייה, שהיו בעלי תודעה פוליטית סוציאליסטית מותחת של פעילות 

מפלגתית שהביאו מרוסיה הקימו בארץ את מפלגות הפועלים הראשונות- "הפועל הצעיר" ו"פועלי 

ציון". אחד מהמניעים להקמתן של המפלגות היה מצבם הכלכלי הקשה של העולים, שנבע מחוסר 

תעסוקה ומבעיות חברתיות. מפלגות אלו ביקשו לייצג את מעמד הפועלים בארץ ולהביא לשיפור מצבם. 

מפלגת "הפועל הצעיר" האמינה בבודה עברית וביצירת מעמד של עובדים יהודים שיגשים את הציונות 

בארץ. המפלגה הקימה מסעדות פועלים, ספריות וקופות הלוואה. עיקר פעילותה היה במושבות. "פועלי 

ציון", שהייתה מושפעת מהאידיאולוגיה הסוציאליסטית המהפכנית ברוסיה, האמינה תחילה כי גם בארץ 

תתחולל "מלחמת מעמדות" שתביא לשוויון ולצדק חברתי. עם הזמן שינתה המפלגה את תפיסותיה. 

הרעיון של מלחמת המעמדות נזנח, התמיכה בשפת היידיש נהפכה לאימוץ השפה העברית כשפת לאום, 

שלילת פעולות התיישבות בארץ נהפכה ליוזמה בהקמת התיישבות עובדת שיתופית ולדבקות המאבק על 

עבודה עברית בארץ. עיקר פעילותה של המפלגה היה שמירה ופעילות אידיאולוגית בערים.

מסגרות ביטחוניות- היישובים שקמו בתקופת העלייה הראשונה והעלייה השנייה ניצבו בפני בעיה 

ביטחונית קשה: שודדים וכנופיות מאורגנות התנכלו ליישובים לעתים תכופות. תחילה האיכרים הגנו על 

עצמם ולאחר מכן שכרו שומרים ערבים. הבעיה הביטחונית לא נפרה ובני בישובים הכירו בצורך 

להיערך לשמירה עברית. ב1907 הוקמה ביפו אגודת "בר-גיורא" שייעודה היה "כיבוש עבודה", כלומר: 

העברת העבודה מידיים ערביות לידיים עבריות – ו"כיבוש השמירה" כלומר: העברת השמירה במושבות 

מידיים ערביות לידיים עבריות. ב1909 הצטרפו לאגודת "בר-גיורא" חברים נוספים ויחד הקימו את 

ארגון "השמור". הארגון שם לו מטרה לכבוש את השמירה בכל המושבות, ועם הזמן במת העסיקו רוב 

המושבות בארץ את חברי "השומר". באיגוד בלטו ישראל שוחט ואלכסנדר זייד.

המסגרות החינוכיות והתרבותיות- הפעילות בתחום התרבות והחינוך נתפסה כפעילות לאומית-ציונית. 

בימיי העלייה הראשונה הוקמו בראשון לציון בית ספר עברי ראשון וגן ילדים עברי ראשון. בימי העלייה 

השנייה הוקמה גמנסיה עברית ביפו ובירושלים. ב1905 הוקמה הגימנסיה "הרצליה" שמשכה אליה 

תלמידים בשל רמתה הגבוהה. עוד הוקם בית ספר לאומנויות "בצלאל" בירושלים. בשנת 1892 הקימה 

אגודת "בני-משה" מיסודו של אחד העם שני בתי ספר ביפו ובעקבות בנייתם הוקמו בארץ מוסדות חינוך 

שהעניקו לתלמידיהם השכלה בעלת צביון לאומי.

אליעזר בן יהודה נמנה עם בני העלייה הראשונה. הוא ראה בהחייאת השפה העברית חלק חשוב 

מהתחייה הלאומית ופעל להפיכתה לשפה מדוברת. בן יהודה הקים בביתו את הבית העברי הראשון 

שא"י בו דיברו בשפה העברית, הוא פרסם כתבות רבות בעיתונים שהוציא לאור – "הצבי" ו"החבצלת". 

עם דוד ילין והאחרים בן יהודה הקים את "ועד הלשון העברית", ששם לו למטרה להפיץ את השפה 

העברית ולטבוע חידושי לשון. בן יהודה אף חיבר את "מילון הלשון העברית הישנה והחדשה". עם 

השנים אכן הייתה השפה העברית לשלטת בבתי הספר במושבות. ב1908 הוקם בחיפה בית ספר טכני 

ללימודי הנדסה הגבוה בארץ – "הטכניון". לפני פתיחת הטכניון היה מאבק על שפת ההוראה בו – 

עברית או גרמנית – מאבק שכונה "מלחמת השפות". כשהסתיים המאבק בטכניון בנצחונה של העברית 

חדרה השפה העברית בהדרגה לכלל בתי הספר והייתה לשפה הרשמית של הלימוד וההוראה. 

 

3. אירופה והמזרח התיכון לאחר מלחמת העולם הראשונה

 

א. סיום המלחמה והסדרי השלום- 

בסיום המלחמה כינסו כל המדינות ועידת שלום בתאריך 18.1.1919. בועידת השלום התכנסו 4 

המעצמות המנצחות: ארה"ב, צרפת, בריטניה ואיטליה.

ארה"ב- מבוססת על 14 הנקודות של וילסון. על פי השקפתו של וילסון מלחמת עולם הראשונה צריכה 

להסתיים ללא מנצחים וללא מנוצחים וללא נקמות וללא השפלות. (פירוט 14 הנקודות מקודם).

צרפת- צרפת ביקשה למוטט לחלוטין את גרמניה מבחינה טריטוריאלית, כלכלית וצבאית. צרפת חששה 

מגרמניה מכיוון שמספר האוכלוסייה בגרמניה גדול בהרבה ממספר האוכלוסייה הצרפתית בגלל 

הטכנולוגיה המתקדמת של הגרמנים לעומת הצרפתים ובגלל שלדעתם בעוד 20 שנה בגלל גרמניה 

תפרוץ מלחמת עולם נוספת.

בריטניה- רצתה להחליש את גרמניה אך לא רוצה למוטט אותה לחלוטין, בריטניה מעוניינת במאזן 

כוחות באירופה ולכן היא מתנגדת לתת לצרפת כוח נוסף על חשבון גרמניה. היא חושבת שאם ימוטטו 

את גרמניה אז הקומוניזם יחדור גם לשם. אם זאת בריטניה רוצה לנקום בבריטניה ורוצה שגרמניה 

תשלם פיצויי מלחמה כבדים על מנת לכסות את נזקי המלחמה.

עיקרי חוזה ורסאי: חוזה ורסאי מתחלק להגבלות צבאיות, טריטוריאליות ולתשלומי פיצויים כבדים, 

חוזה ורסאי מאשים את גרמניה ובעלות בריתה במלחמת העולם הראשונה. 

המגבלות הטריטוריאליות: א. גרמניה מוותרת על אזור אלזס-לוריין ומחזירה אותם לצרפת. 

                                  ב. חבל הסאר הפורה יהיה נתון תחת פיקוח בינלאומי ל15 שנה ולאחר מכן

                                  יערך משאל עם לגבי עתידו של האזור והתושבים בו. 

                                  ג. גרמניה מוותרת על שטחים במזרח, אזור נמל דנציג, לטובת פולין 

העצמאית 

                                   דבר המבטיח לפולין מוצא לים.

                                  ד. הגדה המערבית של הריין תהיה מפורזת.

                                  ה. גרמניה מכירה בעצמאות של בלגיה, פולין, צ'כוסלובקיה ואוסטריה.

המגבלות הצבאיות: א. גודל הצבא הגרמני לא יעלה על 100000 חיילים (איסור גיוס חובה). 

                         ב. גרמניה התחייבה לא להכניס ביצורים בגדה המערבית של הריין.  

                         ג. הצי הגרמני צמצם את גודלו ונאסר על גרמניה לייצר נשק כבר ולהחזיק צוללות. 

                         ד. גרמניה חייבת לשלם פיצויים לאוכלוסיה על סך 5 מיליארד דולר ולאחר מכן 

                         תתכנס וועדה מיוחדת שתחליט על הסכום הנותר שהם ישלמו.

 

 ב. המפה המדינית החדשה של אירופה והמזרח התיכון- 

על חורבות האימפריות הרב לאומיות: אוסטרו-הונגריה, רוסיה, גרמניה והאימפריה העות'מאנית הוקמו 

מדינות חדשות ועצמאיות ונעשו גם תיקוני גבול בין המדינות.

המדינות החדשות שקמו בצפון אירופה, פינלנד, ליטא, לטוויה ואסטוניה.

המדינות החדשות שקמו בדרום מרכז אירופה: צ'כוסלובקיה, פולין, הונגריה, אוסטריה ויוגוסלביה.

באזור המזה"ת עמי ערב השתחררו מהשלטון העות'מאני והוקמו יחידות פוליטיות חדשות כמו רוסיה, 

לבנון, עיראק, עבר הירדן וארץ ישראל. יחידות אלה לא זכו לעצמאות מיידית אלא הועמדו תחת חסותן 

של צרפת ובריטניה לפי שיטת המנדטים.

בנוסף נעשו שינויים בגבולות של מדינות וותיקות באירופה:

1. תיקוני גבול בין צרפת לגרמניה: חבל הזאסט לוריין שהיה בשליטה גרמנית מ-1871 חזר 

לצרפת.

2. תיקוני גבול בין גרמניה לפולין: גרמניה נחצתה ל-2 כאשר נתנו לפולין עיר נמל בשם דנצינג 

( רוב תושביה היו גרמנים), עיר זו אפשרה לפולין יציאה אל הים (נתנו לפולין את היציאה אל 

הים כדי לנקום בגרמניה ובכדי לספק לפולין דרכים כלכליות.

 

יחידת מבוא (גישור)- בניין הבית הלאומי היהודי והיחסי בין היהודים, ערבים ובריטים בשנות ב20

 

1. טופס המנדט- עיקרי התחייבותה של בריטניה

 

בעקבות הסדרי השלום שנחתמו לאחר המלחמה, שטחים שהיו בשליטת גרמניה והאימפריה 

העות'מאנית הועברו לידיד צרפת ובריטניה כשטחי מנדט. מנדט הוא פיקדון, ייפוי כוח מטעם "חבר 

הלאומים" לשליטה זמנית בשטח מוגדר כדי לפתחו ולהכשיר את תושביו לעצמאות. 

בקיץ 1922 נחתם המנדט ע"י "חבר הלאומים", בריטניה קיבלה את א"י. בכתב המנדט נקבע במפורש 

שעל בריטניה לקיים את ההבטחה שניתנה ליהודים בהצהרת בלפור.

בריטניה התחייבה כלפי שני דברים עיקריים:

א. התחייבות כלפי היהודים-

1. בריטניה מתחייבת להעמיד את הארץ בתנאים מדיניים כלכליים, מנהליים, שיאפשרו פיתוח שלטון 

עצמי (להקים מוסדות שלטון). 

2. מתחייבת להקל על עליית יהודים לא"י (פיתוח אוכלוסיה)

3. תאפשר ליהודים להתיישב התיישבות צפופה על הקרקע ותאפשר להם לקנות אדמות (רכישת 

קרקעות – טריטוריה).

4. בריטניה מכירה בהסתדרות הציונית כגוף רשמי של התנועה הציונית.

*בריטניה מאפשרת התפתחות של הבית הלאומי הציוני. 

ב. התחייבות כלפי פיתוח הארץ (גם כלפי הערבים)-

1. מתחייבת לפתח את הארץ מבחינת תשתית וכלכלה (כבישים, מסילות ברזל, תקשורת וחלוקת הארץ 

לפי אזורים גיאוגרפים).

2. לכל עדה ודת יש את חופש הדת שלה והאמונה שלה. שמירה על כל המקומות הקדושים שלה וימי 

המנוחה שלה.

3. השפות העברית הערבית והאנגלית יוכרזו כשפות רשמיות בא"י (מטבע הכסף, שלטים) למרות 

שטופס המנדט מתחייבת לפתח את הבית הלאומי היהודי.

 

2. בניין הבית הלאומי-יהודי: התיישבות, מסגרות חברתיות כלכליות ופליטיות ומסדות 

לאומיים

 

התיישבות בארץ בשנות ה20 

אנשי העלייה השלישית הקימו שתי צורות התיישבות חדשות: הקבוצה הגדולה (הקיבוץ) ומושב 

העובדים. אנשי העלייה שלישית, שהושפעו מהמהפכה הקומוניסטית ברוסיה רצו ליישם את עקרונות 

הקומוניזם (שיתוף, שיוון ועזרה הדדית). התנועה הציונית רכשה עבורם קרקעות בעמק יזרעאל (זו 

הייתה קניית הקרקעות הגדולה הראשונה) וזה היווה עבור תנועת החלוץ סמל אמיתי לחלוציות, 

לנחישות לכיבוש העבודה והתיישבות. צורות ההתיישבות החדשות שקמו בעמק יזרעאל כדי לענות על 

צרכים ביטחוניים, הם הקימו יישובים בנקודות אסטרטגיות כמו יצירת רצף טריטוריאלי של התיישבות 

יהודית.

הקבוצה הגדולה (הקיבוץ)- פלוגות מגדודי העבודה הקימו את הקיבוצים "עין חרוד" ו"תל יוסף" 

וקיבוצים נוספים. מאפייני התיישבות זו: 

1. התיישבות על קרקע לאומית, קרקע שנקנתה ע"י התנועה הציונית.

2. כל מי שרצה להצטרף להתיישבות זו יכל לעשות זאת, לא נערכו מיונים לקבלה לקבוצה הגדולה, 

מאחר ודובר על מספר רב של אנשים, עסקו בקיבוץ בחקלאות, תעשייה ועבודות ציבוריות.

3. העבודה בקיבוץ נעשתה ע"י חברי הקיבוץ בלבד, עבודה עברית, הם שללו עבודה שכירה. 

ההתיישבות בקיבוץ התבססה על שיתוף מלא, בעלות משותפת על אמצעי הייצור והצריכה ושיתוף 

במערכת השירותים.

4. ניהול הקיבוץ התבצע ע"י אסיפות חברים ובהם תקבלו החלטות באופן דמוקרטי ע"י כל חברי 

הקבוצה.

מושב העובדים- הודי הרעיון הם אליעזר יפה שטען שגאולת החברה תבוא ע"י גאולת היחיד , אליעזר 

יפה שילב חיי שיתוף עם שמירה על התא המשפחתי ועל חיי הפרטיות. במושב העובדים שמרו על 

עקרונות האינדיבידואליזם מצד אחד ומצד שני של שיתוף ועזרה הדדית. מאפייני התיישבות זו:

1. מושב העובדים קם על קרקע לאומית, המשפחה חכרה את הקרקע מהתנועה הציונית, היא לא יכולה 

למכור או להעביר את הקרקע לאשים אחרים וכך נשמרה רמה מסוימת של שיוויון.

2. כל משפחה קיבלה חלקת אדמה, היא התחייבה לעבוד עבודה חקלאית, כאשר כל משפחה החליטה 

מה לגדל ואיך לגדל.

3. השיתוף בא לידי ביטוי במכירת התוצרת, התנועה הציוני היא זו שמכרה את התוצרת החקלאית 

בצורה מאורגנת.

4. כדי לשמות על רמה של שיווין אסור היה להעסיק עובדים, המשפחה בלבד עבדה במשק וכל 

הרווחים נשארו בידיה.

5. במושב העובדים שמרו על עיקרון העזרה ההדדית, כל משפחה שילמה מס למושב. כאשר משפחה 

פשטה את הרגל במושב היה בא לעזרתה.

העיר- רוב העולים בעלייה השלישית והרביעית נקלטו בערים. העלייה הרביעית, שהייתה עלייה 

ההמונית הראשונה בארץ (95,000 עולים) היוותה את התפתחות הערים בצורה משמעותית. בשנות 

העשרים התפתחה העיר תל-אביב, חיפה וירושלים ובנוסף הקימו את העיר עפולה (נסיון להקים עיר 

מודרנית בעמק יזרעאל, תוכנית שנכשלה). אל הערים הגיעו משפחות עם כסף שרצו להשקיע את כספם. 

באידיאולוגיה שהנחתה אותם הייתה הקפיטליזם, שוק חופשי, משק חופשי, משק פרטי, עקרונות אלו 

יצרו פער בין המעמדות עם העולים החלוצים.  בערים התפתחו מספר תחומים:

א. תחום הבניה- הרבה עולים פנו לעבוד בענף הבנייה, בגלל העלייה הגדולה החלו לבנות בניינים, 

בירושלים ובחיפה נבנו כמה שכונות חדשות וככל שגדל קצב העלייה וגבר הביקוש לדירות מגורים כך 

המחירים עלו במכירה והשכרה של דירות.

ב. תעשייה- בעיר התפתחה התעשייה, קמו מפעלי תעשיה בעזרת כספים פרטיים כמו מפעל הטקסטיל 

"לוג'יאה". בחיפה הקימו בית חרושת למלט שנקרא "נשר".

ג. תרבות- בערים, בעיקר בתקופת העלייה הרביעית התפתחה התרבות. קם תיאטרון הבימה. הקימו 

מסעדות וקיוסקים, העלייה הרביעית כונתה עליית הקיוסקים מכיוון שרבים מהעולים פנו לעבוד 

בקיוסקים. התרבות התפתחה בעיקר בת"א, אומנים רבים (ציירים, פסלים, משוררים) הגיעו לעיר ת"א 

וגרו בה. בעיר ת"א נוסדה האופרה הארצישראלית.

מושבה- בתקופה זו משפחות עם כסף פנו להתיישבות חקלאית, הם הקימו מושבות חדשות שנקנו בכסף 

פרטי. כך קמו מושבות חדשות בעיקר באזור השרון כמו: הרצליה, כפר דגנים ובני ברק. ברוב 

המושבות בשרון עסקו בענף ההדרים, לפרי ההדר היה ביקוש רב באירופה ולכן, ענף ההדרים שגשג. 

 

מסגרות חברתיות כלכליות

1. החלוץ- תנועת החלוץ נוסדה ב1917 בדרום רוסיה ע"י יוסף טרומפלדור. התנועה התפשטה למרכז 

ולמזרח אירופה ובתוך כמה שנים הקיפה חברים רבים, התנועה הזדהתה עם האידיאולוגיה 

הסוציאליסטית, הם רצו להקים חברה שיוויונית וצודקת החלוצים ראו את עצמם כצבא העבודה, המוכן 

לקבל על עצמו של משימה לאומית לבניין הארץ. וברוח יסודות הצדק, החירות והעזרה ההדדית. חברי 

תנועת החלוץ עברו הכשרה לעבודה חקלאית האירופה ולמדו את השפה העברית, חברי תנועה זו ראו 

עצמם כחלוצים לפני המחנה ולכן חשבו שהם ראויים לקבל את תמיכת המוסדות  הציוניים. אנשי החלוץ 

עלו לארץ בקבוצות, צעירים ורווקים, הם עלו במסגרת העלייה השלישית. חברי תנועת החלוץ היו אלו 

שהקימות את צורות ההתיישבות החדשות (קיבוץ ומושב העובדים).

2. גדודי העבודה (וההגנה)- גדוד העבודה הוקם ב1920 בכנס לזכרו של יוסף טרומפלדור ע"י קבוצת 

חלוצים. חניכיו של טרומפלדור הקימו את גדוד העבודה וההגנה (המילה הגנה הושמטה כדי לא לעורר 

את חשד השלטונות ) כגוף שצריך להגשים את בניין הארץ ברוח שאיפות של מי שהיה מורה דרכם, 

גדודי העבודה וההגנה מנו כ600 חברים, כולם מצאו תעסוקה בעבודות ציבוריות ממשלתיות (עבודות 

יזומות ע"י הבריטים). הריכוז הגדול היה במחנה מגדל שם עבדו בסלילת כביש טבריה. המצטרפים היו 

מתוך תנועת החלוץ שהושפעו מרעיונות המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, גדודי העבודה קיימו אורח 

חיים שיתופי ושיוויון מוחלט. הם התאפיינו בשמחת חים סוחפת כאשר ביום הם עבדו ובלילה הם חגגו.

3. הסתדרות העובדים הכללית- זהו ארגון על-מפלגתי שמייצג את העובדים בגלל ריבוי במפלגות 

הפועלים שהעניקו בעבר שירותים לעולים, היה צורך במסגרת על-מפלגתית שתאגד את כל העובדים. 

ב1920 הוקמה ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בא"י, או בקיצור "ההסתדרות". ההסתדרות 

הייתה מסגרת-על כלכלית, פוליטית וחברתית. ההסתדרות עסקה במגוון רחב של פעולות מצד אחד, 

פעולות שנועדו להבטיח תנאיי הקיום של הפועלים השכירים בערים ובמושבות ואת המשך ההתיישבות 

החקלאית ומצד שני פעולות שנועדו לחזק את תנועת הפועלים בא"י, ההסתדרות טיפלה בזכויות העובד 

ובבעיות לאומיות ומעמדיות הנמצאות בדרך כלל בתחום אחריותה של המדינה (מתפקדת כממשלה) היא 

דאגה ליצירת מקומות עבודה, להסדרת תנאי העבודה של הפועלים ושכרם, סיפקה שירותי בריאות 

לעובדים במסגרת קופת חולים, היא שימשה שמעסיק מרכזי, היא הקימה את תנובה, סולל בונה, חברת 

הביטוח "הסנה" ואת בנק הפועלים. בנוסף ההסתדרות גם פעלה בתחום התרבות והחינוך, היא הקימה 

ספריות ציבוריות, הקימה את תיאטרון האוהל, הקימה את אגודת הספורט ואת רשת בתי החינוך – בתי 

ספר של זרם העובדים. ההסתדרות אף הוציאה עיתון פועלים בשם "דבר".

 

מוסדות לאומיים בארץ

היישוב היהודי בשנות ה20 התפתח מבחינת ההתיישבות, מסגרות חברתיות כלכליות ומסדות לאומים, 

המוסדות הלאומיים כוללים את אסיפת הנבחרים, הועד הלאומי והרבנות הראשית.

אסיפת הנבחרים- גוף פוליטי ייצוגי שכלל את כלל היישוב העברי בא"י על זרמיו ופלגיו הפוליטיים 

והעדתיים השונים. גוף זה נבחר אחת ל4 שנים ותפקידו היה לחוקק חוקים, ראשונה התכנס מוסד זה 

ב1920. הבריטים סרבו להכיר באסיפת הנבחרים כגוף ייצוגי-ריכוזי של כלל יישוב, הם הגבילו את 

סמכויות אסיפת הנבחרים לענייני אוטונומיה פנימית, לענייני דת, סעד וכדומה.

הועד הלאומי- מוסד זה נבחר מתוך אסיפת הנבחרים כגוף ביצועי אשר התכנס באופן קבוע ונקט פעילות 

שוטפת, בשנות ה20 הועד הלאומי היה חלש ביכולת פעולתו בגלל העובדה שהבריטים לא הכירו 

בסמכותו מעבר לטיפול בעניינים פנימיים ומנעו ממנו הטלת מיסים (עובדה שהותירה אותו ללא 

תקציבים למימון פעולותיו). הועד הלאומי היה מוגבל מכיוון שהבריטים הכירו בהנהלה הציונית 

ובסוכנות היהודית כגופים מייצגים. בשנות ה30 הועד הלאומי התחזק וטיפל בנושאים כמו חינוך, עלייה, 

בריאות, הגנה ורכישת קרקעות.

*למרות שהבריטים לא נתנו למוסדות הלאומיים חופש מוחלט, היהודים ראו במוסדות אלה תהליך של 

שלטון עצמי, מוסדות שמהווים חלק מהמדינה שבדרך.

הרבנות הראשית- הרבנות הראשית הורכבה משני רבים ראשיים, רב אשכנזי ורב ספרדי. הרבנות 

הדתית נתנה שירותים דתיים ליישוב היהודי בארץ כמו: ברית מילה, חתונה, גירושין וקבורה.

הרבנות הראשית פסקה בענייני הלכה והיוותה גשר בין דתיים לחילונים. הבריטים ראו ברבנות הראשית 

רק כמוסדר דתי שמעניק שירותים דתיים ליישוב היהודי בא"י ולכן לא הגבילו את פעולותיו. מבחינת 

היהודים למרות שהרבנות הראשית עוסקת בעניינים דתיים הם ראו במוסד חלק מתהליך של ראשית 

עצמאות של היישוב היהודי.

 

3. מאורעות תרפ"א, תרפ"ט

 

מאורעות תרפ"א

ב-1919 חתמו וייצמן ואמיר פייצל בנו של חוסיין (נחשב לראש התנועה הערבית הלאומית) על הסכם 

להכרה הדדית ולשיתוף פעולה. בערך שנה לפני כן החלו להתפתח מפלגות לאומיות רבות, ומטרתם כמו 

כל מפלגה לאומית להקים מדינה, אנחנו מפריעים להם לעשות את זה. ב-1920 מתמוטט חלומה של 

סוריה לבנות אימפריה ערבית. ב-1921 מוקמת הממלכה הירדנית וסוריה מקבלת רק חלק מהגדה 

המזרחית של הירדן. ב-1 במאי 1921 פרץ גל מאורעות דמים . ההתקפה הערבית התרחשה בשני 

מוקדים: מוקד אחד היה התקפת השכונות הדרומיות בת"א, מנשיה ונווה שלום, בסיוע קבוצת פורעים 

משכם והמשטרה הערבית. המוקד השני היה ההתקפה על בית העולים בשכונת עג'מי ביפו.

הסיבות למאורעות:

1. התעוררות התנועה הלאומית הערבית בא"י- התנועה הלאומית הערבית מסרבת להשלים עם השלטון 

הבריטי ומנהיגיה דורשים מהבריטים להתנגד להתחייבות לציונים כפי שמופיעה בהצהרת בלפור. הועד 

הפועל הערבי בהנהגת המופת חאג' אמין אל חוסייני אשר הוקם ב-1921 רק חיזק את  הביטחון 

והלאומיות של הערבים.

2. תוצאות מאורעות ירושלים (תר"פ 1920)- מחזקות את תומכי הקמת הבית הלאומי שבאות לידי 

ביטוי בהחלטות בעלות הברית בסן-רמו, במסגרת הסדרי השלום מחזקים את ייפוי הכוח לבריטניה-

בתנאי שתקיים את הצהרת בלפור.

3. בעקבות ועדת סן רמו – בעקבות ועדה זו מוקם "הועד הפועל הערבי" שתובע הפסקת עליה יהודית 

והקמת ממשלה לאומית, אחראית בפני בית נבחרים מקומי (והסיבה-הערבים הם רוב בארץ).

4. ביקור צ'רצ'יל שר המושבות הבריטי בארץ- הערבים מבקשים ממנו להפסיק את פעילותו הפרו-

ציונית והוא מוצא פשרה כתשובה לדרישת הערבים: הקמת ממלכת ירדן מצידו הימני של הירדן, 

והיהודים ישבו מצדו השמאלי. כלומר, ממלכת עבדאללה מעבר הירדן המזרחי ובמערבי בית לאומי 

ליהודים.

 

מאורעות תרפ"ט

המחנה הלאומי הערבי הפלסטיני, שראשיתו בשנות ה-20, הלך והתעצם בראשית שנות ה-30 . הלחץ 

על הבריטים לנקוט מדיניות אנטי ציונית גבר, והאלימות נגד היהודים גברה מרגע לרגע. בשנת 1929 

ארעו בחברון, בירושלים ובמקומות אחרים בארץ מאורעות אשר זיעזעו את היישוב היהודי. עשרות 

יהודים נהרגו בידי פורעים ערביים, מאות נפצעו ורכוש יהודי רב נבזז.

הסיבות למאורעות:

1. התחזקות היישוב היהודי בארץ ועלייה הרביעית- יחד עם היציאה מהמשבר הכלכלי והחברתי שהיה 

נתון בו היישוב. הערבים לא רוצים שהיהודים התחזקו והשתלטו על אזור א"י, כי כאשר הם מתחזקים, 

יש להם יותר סיכויים להצליח להקים מדינה, לכן בעזרת הפרעות הערבים מחלישים אותם.

2. התכנסות הקונגרס הציוני הט"ז בצירים והקמת הסוכנות היהודית המורחבת- בעיני הערבים מצב זה 

נתפס כאילו עומדים להקים ממשלה, ובקרוב תוקם מדינה, והערבים לא רצו שתוקם מדינה בא"י, הם 

רצו שתוקם בא"י מדינה שלהם. בנוסף הסוכנות היהודית המורחבת כללה אנשים מכל העולם, לכן 

הערבים פחדו שכוחם של היהודים גובר, ולכן הם מנסים להחליש אותם.

3. הסכסוך על הכותל- הבריטים העניקו לערבים חסות על רחבת הכותל, אך ליהודים יש רשות להתפלל 

שם. מצב זה מוביל לסכסוכים רבים בין היהודים לערבים. הכותל הוא עזור משמעותי מבחינת דתית גם 

ליהודים וגם לערבים (ירושלים-עיר שלושת הדתות), לכן חשוב לכל אחד מהצדדים לקבל חסותו עליו.

4. התחזקות המחנה הערבי הפוליטי- הועד הפועל הערבי שהוקם ע"י חאג' אמין אל חוסייני, פועל 

למטרת התחזקות הלאום הערבי.

5. הגברת הלחץ על הבריטים- הערבים הרגישו שהלחץ על הבריטים לנקוט במדיניות אנטי-ציונית 

עובד, לכן הם החליטו שיש להגבירו, כדי לנסות והקשות על היהודים בחייהם בארץ, וכך לגרום להם 

לעזוב את א"י.

השפעת מאורעות תרפ"ט על יחסי היהודים-בריטים-ערבים:

1. תפיסת היהודים גבי הבריטים משתנה, היהודים כבר לא סומכים על הבריטים.

2. מתחילה נסיגה מהתפיסה הפרו-ציונית של הבריטים.

3. הערבים מתנגדים לתפיסה הציונית.

 

אין ספק שמאורעות תרפ"ט משפיעות על היחסים בין המשולש היהודי-ערבי-בריטי. מסקנות ועדת 

וולטר שאו ודו"ח הופ סימפסון מהווים מבנה במדיניות הבריטית כלפי היישוב היהודי. נסיג חמורה 

מהצהרת בלפור וטופס המנדט מופיעה ב"ספר הלבן" של פספילד. היישוב היהודי משנה גם הוא את 

עמדתו כלפי בריטניה והאמון בה מתערער. היהודים כתוצאה ממאורעות תרפ"ט מתרחקים מיישובים 

מעורבים ומחזקים את תפיסת ההגנה שלהם.

 

 4. גורמים מעכבים וגורמים מסייעים בבניין הבית הלאומי

 

גורמים מסייעים

1. מסירת המנדט על ארץ ישראל לידי בריטניה שהכירה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בא"י. 

בריטניה התחייבה בטופס המנדט להקל על עליית היהודים בא"י, היא הבטיחה לאפשר ליהודים לקנות 

קרקעות וליצור רצף התיישבות טריטוריאלי והבטיחה לעזור ליהודים בפיתוח מוסדות השלטון. בנוסף  

בריטניה התחייבה בטופס המנדט לדאוג לפיתוח הארץ, לחיזוק התשתית הכלכלית של הארץ ולדאוג 

לסדר בארץ.

2. הצעדים של הנציבים הבריטים (הרבט סמואל והלורד פלומר): הרבט סמואל, הנציב העליון הראשון, 

נתן אלפי אשרות כניסה משפחתיות בשנה, הוא איפשר מכירת קרקעות ליהודים וכתיבתן במנהל 

המקרקעים, הוא מתך במוסדות היישוב ואפשר את בניית האוניברסיטה העברית בירושלים. סמואל 

ופלומר יזמו עבודות לאלפי העולים שהגיעו את הארץ כדי ליצור מקורות הכנסה נוספים, הם העסיקו 

יהודים בסלילת כבישים ובניית מסילות רכבת. 

3. הסיוע של מוסדות התנועה הציונית ליישוב הארץ: התנועה הציונית רתמה את העם היהודי לעזרת 

היישוב, היא התרימה כספים מהיהודים לטובת עליית היהודים, הארץ, רכישת קרקעות והתיישבות, 

לדוגמא: קניית אדמות עמק יזרעאל והבאת אדמות אלה לעולים החלוצים על מנת שיקימו צורות 

התיישבות). במקומות אלו קמו קיבוצים רבי ומושבי עבודה רבים.

4. עליות של יהודים לארץ: בשנות ה20עלו לארץ יהודים רבים והתחלקו לשתי עליות: עלייה שלישית 

ועלייה רביעית. עליות אלה תרמו הן מבחינה דמוגרפית (שינוי היחס בין האוכלוסייה הערבית 

לאוכלוסיה היהודית) ותרמו גם בהתיישבויות שהקימו, בפיתוח הערים, התעשייה, החינוך, תרבות 

ופיתוח ענף ההדרים. 

 

גורמים מעכבים

1. הצעדים של הנציבים הבריטים בארץ: הרבט סמואל הפסיק זמנית  את עליית היהודים לא"י אחרי 

מאורעות תר"פ (1920), הוא מינה את חאג' אמין אל חוסיין למופתי על ירושלים, חוסיין היה ערבי 

קיצוני אנטי-הציונות שעודד לאלימות כנגד היהודים בנוסף הרבט סמואל העניק אדמות לערבים, אדמות 

שלאחר מכן הערבים מכרו ליהודים במחיר מלא. בנוסף, הרבט סמואל מגביל את עליית היהודים לארץ 

בהתאם לכושר הקליטה הכלכלי, אחרי פירסום הספר הלבן של צ'רצ'יל (I), הבריטים פירסמו שני 

ספרים לבנים אחרי מאורעות תרפ"א (1921) ותרפ"ט (1929) בהם יש נסיגה מטופס המנדט ומהצהרת 

בלפור, הספר הלבן השני פגע מאוד בפיתוח הבית הלאומי ופגע בעלייה, ברכישת הקרקעות ובהקמת 

המועצה המחוקקת שהמאזן בה היה לטובת הערבים.

2. מאבק התושבים הערבים בארץ ישראל: במאורעות תרפ"א ותרפ"ט בערבים ביצעו מרחץ דמים 

ביהודים, בתקופה זו ההנהגה הלאומית הערבית שבראשה מד המופתי הקיצוני חאג' אמין אל חוסיין 

התחזקה בעקבות פרעות תרפ"ט, העיר חברון נעזבה לגמרי מיהודים.

3. משברים כלכליים (1928-1926): בעקבות חוקים שחוקקו במזרח אירופה מעט יהודים מגיעים לארץ  

אך השקעות יהודים לא זרמו לארץ, דבר שהביא לפגיעה חמורה לכלכלה, ענף הבנייה כמעט והתמוטט 

לחלוטין, בארץ היו מובטלים רבים וב1927 כמות היהודים שעזבו את הארץ הייתה גדולה מכמות 

היהודים שנכנסו אליה. בשנים האלה היה חשש כבד להמשך בניית הבית הלאומי בא"י.

4. המאבקים ביישוב על הדרכים לבניין הבית הלאומי: בא"י היו שני מחנות, מחנות הפועלים והמחנה 

האזרחי (בורגנים). למרות שהמחנה האזרחי היה מספרית גדול יותר מחנה הפועלים הוא זה שזכה 

להוקרה ולכספים של התנועה הציונית. בארץ התנהל ויכוח על האופי ועל הדרך לבניין הבית הלאומי 

בארץ. מחנה הפועלים רצה להקים בארץ חברת מופת סוציאליסטית שתדגול בשיווין ובחברה חסרת 

מעמדות והיא טענה שכספי התנועה הציונית צריכים להגיע אליה. לעומת זאת המחנה האזרחי רצה 

לפתח בארץ חברה קפיטליסטית מערבית וטען שהעבודה בארץ לא צריכה להיות רק עבודה עברית אלא 

עבודה שתניב רווחים. חילוקי דעות אלו הביאו לסכסוך חריף ביישוב, סכסוך שאילץ את המשטרה 

הבריטים להתערב ולהפריד בין הצדדים. 

 

 

נושאי העמקה

 

העמקה: המשך בניין הבית הלאומי-היהודי והיחסים בין היהודים, ערבים ובריטים בשנות ה30

 

1. הגישות השונות ביישוב היהודי ובתנועה הציוני בנוגע ליחס כלפי בריטניה וכלפי 

הערבים

 

א. המחלוקות בנוגע לדרך שיש לנקוט כלפי בריטניה ומדיניותה בא"י

נקודת המוצא: המדיניות הבריטית של הספר הלבן השני העלתה בקרב מנהיגי היישוב והתנועה הציונית 

דאגה וחשש לגבי המשך המחויבות הבריטית לבניין הבית הלאומי היהודי בא"י וזאת למרות דברי 

ההרגעה של איגרת מקדולנד. רוב מנהיגי היישוב המשיכו לראות במנדט הבריטי מסגרת תומכת 

והכרחית  לבניין הבית הלאומי היהודי אך הייתה ביניהם מחלות בנוגע לדרך שבא יש להבטיח מימוש 

המחויבות של בריטניה לבניין הבית הלאומי. ישנם 3 עמודות מרכזיות שהועלו בנושא זה: מנהיגי מחנה 

הפועלים והנהגת התנועה הציונית, ז'בוטינסקי וברית הבריונים.

מנהיגי מחנה הפועלים והנהגת התנועה הציונית: מחנה זה ביקש להמשיך ולשמור על מערכת יחסים 

תקינה עם הממשל הבריטי ולהגיע עימו להבנות והסכמים שיובילו בהדרגה להרחבת האוטונומיה של 

היישוב היהודי בא"י במסגרת שלטון המנדט. הם התנגדו להציג לבריטים תביעות ציוניות שעלולות 

לפגוע ביחסי היהודים- בריטים (כמו למשל: ההצהרה הבריטית הפומבית לקמת מדינה יהודית). מחנה 

הגיש את העשייה הציונית, עליה, התיישבות, רכישת קרקעות לפיתוח הארץ כמפתח עיקרי שיבטיח את 

המשך קידום הבית הלאומי היהודי.

המחנה הרביזיוניסטי (ז'בוטינסקי)- חשדנותו ואין האמון של ז'בוטינסקי בבריטים הביאו אותו לתבוע 

מהתנועה הציונית לנקוט במדיניות עקישה של לחץ רצוף על בריטניה. ז'בוטינסקי טען שעל ממשלת 

בריטניה מוטלת אחריות לממש באופן מלא את מחויבויותיה. ז'בוטינסקי לא הסתפק בהצגת עמדתו ולכן 

רצה להגביר את הלחץ העולמי בדרך של פטיציות. במקביל תבע ז'בוטינסקי מהתנועה הציונית לנטוש 

את המינוח המעורפל של הבית הלאומי ולהצהיר באופן פומבי על המטרה שאליה חותרת התנוה – 

הקמת מדינה יהודית בא"י עם רוב יהודי.

"ברית הבריונים"- קבוצה זו התייחסה לבריטים כאל רוגם קולוניאלי שיש להביא לסילוקו מהארץ 

באמצעות מרד גלוי, יעדיה כוונו להביא את המנדט הבריטי על א"י לידי סיום ולהביא להקמת מדינה 

יהודית ציונית בא"י.  

 

ב. המחלוקות בעקרוניות בנוגע ליחס כלפי הערבים

נקודת מוצא: מספר גורמי יסוד השפיעו על יחס היישוב וההנהגה הציונית לשאלה ערבית:

1. השאיפה לריכוז טריטוריאלי של העם היהודי בא"י

2. טביעתנו ההיסטורית של העם היהודי לשוב למולדתו

3. רוב יהודי בא"י הוא המפתח להגשמת הציונות

4. קיומו של רוב ערבי בשטח המנדט הבריטי על א"י המיועדים להיות בית לאומי יהודי על פי טופס 

המנדט

5. התנגדות הולכת וגדלה בקרב ערבי ישראל למפעל הציוני.

שלוש גישות מרכזיות לבעיה הערבית בשנות ה30: מנהיגי מחנה הפועלים והנהגת התנועה הציונית, 

ז'בוטינסקי ו"ברית שלום".

מנהיגי מחנה הפועלים והנהגת התנועה הציונית- בשנות ה20 מחנה זה התייחס לערבים במסגרת 

תפיסתם החברתית כלכלית, הם חשבו שלערבים יש חשש כלכלי וניתן יהיה לפתור איתם את הבעיה. 

בעקבות מאורעות תרפ"ט מחנה זה החל להתייחס לשאלה הערבית כשאלה לאומית המאיימת על מימוש 

מטרות הציונות, שינוי הגישה, הוביל את מנהיגי מחנה זה למסקנה שיש צורך להגיע להסכמת רחבות 

עם הערבים ע"י הידברות ישירה עם מנהיגיהם בא"י ובאזור. ב1930 הציע בם גוריון תוכנית שלבית 

להתפתחות הארץ שבה יכללו הערבים ובסופו של דבר תביא תוכנית זו להקמת מדינה פדרלית עם 

אוטונומיה הענייני דת, חינוך ותרבות. תוכנית זו זכתה לתמיכתו של חיים ויצמן אך נדחתה ע"י רוב 

מחנה זה ולא זכתה לתגובה ערבית חיובית כלשהי.

המחנה הרביזיוניסטי (ז'בוטינסקי)- כמנהיג התנועה הרביזיוניסטית, ז'בוטינסקי התייחס לשאלה 

הערבית כאל כל שאלה לאומית אחרת, ולכן הפנה ביקורת קשה כלפי מחנה הפועלים וההנהגה הציונית. 

לדעתו הסכסוך עם ערביי ישראל הוא קשה בגלל התנגשות בין שאיפותיהם הלאומיות של שני העמים 

על אותה טריטוריה, הוא טען שההתנגדות הערבית למפעל הציוני היא בלתי נמנעת בגלל שמודבר על 

שליטה ובעלות על הארץ. ז'בוטינסקי שלל את הניסיונות להגיע להסכמה עם הערבים ותקף את רעיונות 

הפיוס השונים של ההנהגה הציונית. ז'בוטינסקי הדגיש את הזכות המוסרית וההיסטורית שלנו על א"י. 

מול ההתנגדות החריפה של הערבים הציג ז'בוטינסקי את "קיר הברזל", גישה שעל פיה היישוב היהודי 

צריך להמשיך ולהתפתח אבל חייב ליצור "קיר ברזל" קיר שערבי ישראל לא יוכלו להבקיע.

"ברית שלום"- קבוצת ברית שלום קמה ע"י אינטלקטואלים אליהם הצטרפו חלק ממנהיגי היישוב, 

קבוצה זו ראתה בערביי ישראל כלאום ולכם התנגדו לכל הסדר פוליטי המתעלם מזכויותיהם. 

לדעתם, המציאות התפתחה בארץ עם ראשית בנין הבית הלאומי היהודי הביאה להתנגשות בלתי נמנעת 

בין שני הלאומים ולכן טענה שיש להציע הסדר פוליטי שונה מהיעד המוסכם בקרב התנועה הציונית. 

חברתי ברית שלום הציעו מגינה דו-לאומית שבה תישמר זכותו של כל אחד מהעמים באוטונומיה וייצוג 

שווה במוסדות המדינה המשותפת.

 

2. ארץ ישראל בשנים 1939-1936

     

המרד הערבי (1936-1939) מאורעות תרצ"ו- תרצ"ט. 

בשנות ה-30 גברה התסיסה של ערביי ארץ ישראל , עד שהגיעה לממדי מרד. המרד הערבי בארץ 

ישראל הופנה הן כלפי השלטון הבריטי בארץ, והן כלפי היישוב היהודי.

הערבים כינו תקופה זו בשם "המרד הערבי" והיהודים כינו תקופה זו בשם: מאורעות תרצ"ו – תרצ"ט. 

המרד הערבי התרחש בין השנים 1936-1939, והוא נחלק לשני שלבים: 

השלב הראשון: מאפריל 1936 ועד אוקטובר 1936. סיומו של שלב זה הוא במינוי ועדת החקירה 

המלכותית, ועדת פיל.     

השלב השני: מאוגוסט 1937 עד ספטמבר 1939. התחדשות המרד נבעה מאכזבת הערבים ממסקנות 

ועדת פיל.

את המרד הנהיג ה"וועד הערבי העליון", גוף פוליטי חדש שבראשו עמד המופתי, חאג אמין אל 

חוסייני.הוועד הערבי העליון דרש מן הבריטים דרישות לאומיות מובהקות בתחום השלטון .

 

הגורמים "למרד הערבי."

החשש הערבי לנוכח התעצמותו של היישוב היהודי-  ההתפתחות הגדולה בבניין הבית הלאומי היהודי 

בשנות ה-30  בתחומים: עלייה- בראשית שנות ה-30 הייתה עלייה יהודית בהיקף חסר תקדים ל א"י.עד 

לפרוץ המרד הערבי גדל מספר היהודים מ 160 אלף ל- 370 אלף יהודים. התפתחות  ההתיישבות , 

הכלכלה וארגון מוסדות לאומיים בשנות השלושים הגיעו פועלים, בעלי הון מהנדסים רופאים וכיוצ"ב. 

על רקע התעצמותו המספרית, הארגונית והכלכלית של היישוב היהודי, גבר החשש הערבי מפני 

השתלטות היהודים על הארץ.

כישלון המנהיגים הערבים להשיג ( במו"מ) את הסכמת הבריטים לתביעותיהם: לעצור את עליית 

היהודים ואת קניית הקרקעות על ידי המוסדות הציוניים ולאשר הקמת מועצה מחוקקת שתייצג את 

הרוב הערבי בקרב תושבי ארץ ישראל. הנציב העליון סר ארתור ווקופ רצה לאזן את היחסים בין שתי 

האוכלוסיות בארץ ואת יחסי אנגליה עם האוכלוסייה הערבית ולכן המליץ בפני הממשלה הבריטית 

לאשר הקמת מועצה מחוקקת בא"י. הפרלמנט הבריטי דחה את הצעת הממשלה ואף הבהיר לממשלה 

שאין להתעלם ממצוקת יהודי גרמניה והורה לממשלה להימנע מהערמת קשיים על העלייה היהודית. 

ערביי א"י התאכזבו מהחלטת הפרלמנט ומסרנתם הייתה שאין ברירה, אלא לנקוט מהלכים קיצוניים.

התחזקות התנועה הלאומית הערבית – התחזקות הלאומיות הפלסטינית שבאה לידי ביטוי בהתחזקות 

מעמדו של המופתי, בהקמת הוועד הערבי העליון, בצמיחת מפלגות פוליטיות חדשות כדוגמת " אל 

אסתיקלאל "( עצמאות).מפלגה זו קראה למרד בשלטון הבריטי, והתנגדה לכל פשרה בתביעות הערבים.

קבלת העצמאות של מדינות ערב- המנהיגות הערבית בארץ ישראל הושפעה מהדוגמא של מדינות 

ערביות שכנות כמו מצרים, עירק וסוריה שהגיעו להישגים בקידום עצמאותן רק לאחר שנקטו מאבק 

אלים.ערביי ישראל ראו שהשביתה הכללית שארגנו הלאומנים בסוריה הצליחה וצרפת העניקה עצמאות 

לסוריה כך גם לבנון זכתה לעצמאות. בנוסף במצרים ובעירק נכנע בריטניה ללחץ של הלאומנים 

הערביים והעניקה למדינות עצמאות רחבה יותר מבעבר. 

חולשת בריטניה בזירה הבינלאומית- ערביי א"י שאבו עידוד רב מצמיחתן של התנועות הלאומיות 

באירופה כמו התנועה הנאצית וזו הפשיסטית, שאף הביעו את תמיכתן בשאיפותיהם הלאומיות של 

ערביי ישראל. עידוד רב שאבו הערבים מהחולשה והפייסנות שגילתה בריטניה מול התוקפנות הנאצית 

באירופה.הלאומנים הערבים קיוו שהתנועות הלאומיות באירופה יסייעו להם מול הבריטים.   

 

מטרות המרד

להרוס את התשתית הכלכלית של היישוב היהודי.

להפחיד את המתיישבים היהודים. לגרום לנטישת ישובים יהודיים ולשבש את הקשר בין הישובים

הקמת מדינה פלשתינית עצמאית או להשתלב באומה הערבית הגדולה.

מאבק נגד הקולוניאליזם הבריטי שנתפס כאמפריאליזם מערבי, ניצול המצוקה של בריטניה כדי לחבור 

לאויבותיה ( גרמניה ואיטליה).

לגרום לבריטניה להיענות לתביעות הלאומיות שלהם- להפסיק את עליית היהודים, לאסור מכירת 

קרקעות ליהודים, הקמת מועצה מחוקקת שבה יינתן ייצוג לאוכלוסיית הארץ  ביחס לגודלה המספרי.

 

 

דרכי המאבק בבריטים וביישוב היהודי.( דפוסי פעולה של הערבים במרד)

שלב ראשון של המרד- 1936

טרור ופגיעות ביהודים בערים המעורבות, בדרכים ובשדות.כדי להגביר את הלחץ על ממשלת בריטניה. 

מאורעות תרצ"ו- תרצ"ט פרצו באפריל 1936 עם רצח שני יהודים, שהיו בדרכם לטול כרם. לאחר מכן 

הסלימו המאורעות כאשר ברחובות יפו התנפל המון ערבי על יהודים מתל אביב באלות 

ובסכינים.ההתפרעויות התפשטו גם לאזורים הסמוכים לת"א ולשכונות הקרובות לה. בשכונות אלו היו 

נפגעים בנפש ונגרם נזק רב לרכוש יהודי. תושבי שכונות אלו נטשו את בתיהם, וברחו אל העיר ת"א.

ביומיים של התפרעויות אלו נהרגו 16 יהודים ועשרות נפצעו. ב-1938 החלה הסלמה ומעשי הטרור 

גברו והתפשטו בכל חלקי הארץ. הערבים הטמינו פצצות בריכוזים יהודיים בערים. הערבים התקיפו 

תחנות משטרה , שדדו נשק , שדדו בנקים, משרדי דואר ותקפו תחנות רכבת וערים רבות.                                                                                       

שביתה כללית- במקביל להתקפות הטרור פתחו הערבים בשביתה כללית .השביתה נועדה לשבש את 

פעילות ממשלת המנדט.  בראש השביתה התייצב הוועד הערבי העליון. השביתה החלה באפריל 1936 

ונמשכה 175 ימים. הוועד הערבי שעמד בראש השביתה, גייס תרומות מעשירי העולם הערבי לתמיכה 

בנפגעי השביתה.

במהלך השביתה הכללית נאסר על סוחרים ערבים לקיים קשרי מסחר עם היהודים, או עם השלטונות 

הבריטיים. על הפלאחים נאסר למכור את מרכולתם בשווקים היהודיים. על פועלים ערבים נאסר לצאת 

לעבודה במשק היהודי. על עובדים ערבים שהועסקו על ידי הבריטים, נאסר לצאת לעבודה. נמל יפו 

הושבת, ושותקה כניסה ויציאה של סחורות מן הארץ ואליה, דרך שערה הדרומי באותם 

ימים.( השביתה לא הצליחה : סוחרים ערבים קיימו בסתר קשרי מסחר עם היהודים. ערבים ששבתו 

הגיעו לפת רעב ולכן מכרו קרקעות ליהודים , התרומות של ערביי העולם הצטמצמו.)  

שלב שני 1937-1939

מרי אזרחי- אי שיתוף פעולה עם השלטונות הבריטים בתחומים שונים ועריכת הפגנות.הערבים סרבו 

לקבל כל הוראה ופקודה מהבריטים. 

פגיעה בבריטים- פגיעה במתקנים צבאיים חיוניים של הבריטים.מלחמת גרילה נגד חיילים בריטים, 

התקפות על מסילות ברזל ( שיתוק התחבורה).  השלב השני של המרד התאפיין באלימות רבה הן כלפי 

היהודים והן כלפי הבריטים.בספטמבר 1937 רצחו הערבים את מושל הגליל לואיס אנדריוס דבר שגרר 

תגובה בריטית חריפה במיוחד.

בעקבות הרצח פעלו הבריטים בתקיפות ובמהירות . הם הכריזו שהוועד הערבי העליון הוא ארגון בלתי 

חוקי, והגלו את חבריו מן הארץ.בהיעדרה של ההנהגה המרכזית התפוררה ההנהגה הערבית המקומית . 

כתוצאה מכך סכסוכים בין קבוצות פוליטיות בקרב הערבים גברו בהתמדה, ומלחמת אחים ומעשי טרור 

פנימי הלכו והתרבו. כל אלה תרמו לדעיכה ההדרגתית של המרד. בנוסף מדיניות היד החזקה שבה נהגו 

הבריטים כלפי הערבים בשלב זה של המרד זירזה את דעיכת המרד ובמהלך 1939 הסתיים המרד 

הערבי.

 

 

תוצאות המרד: כשלון המרד נבע מגורמים פנימיים ומגורמים חיצוניים.

הגורמים הפנימיים: עייפות הפלאחים מן הטרור שפגע בהם ללא הרף.

משבר כלכלי קשה בקרב השכבות החלשות ( נידלדלו מקורות המימון של הוועד הערבי)  התארגנות 

הפלאחים, בתמיכת הבריטים, במסגרת "כנופיות שלום" שלחמו בכנופיות המרד והגנו על הכפרים 

מפניהם. הפיצול והפילוג בין הכנופיות וחוסר פיקוד מרכזי עמדו בעוכריהם של המורדים והביא בסוף 

לכישלונם.

על אף שהשביתה הייתה אמורה להיות כללית, היא לא הייתה כך בפועל. פלאחים ערבים מצאו דרך 

להבריח את התוצרת שלהם אל סוחרים יהודיים. כמו כן ערבים חששו לשבות כי חששו שהיהודים 

יתפסו להם את מקום העבודה. 

הגורמים החיצוניים: תגובה נחרצת וקשה של הבריטים ושל הישוב. השלטון הבריטי גירש את המנהיגים 

מן הארץ והכריז על הוועד הפועל הערבי כגוף לא חוקי. וכן העדר תמיכה מצד המדינות הערביות. 

 

היערכות היישוב היהודי בתחומים : ביטחון, התיישבות וכלכלה

  

תחום הביטחון –

 בשנות ה-20 דגל היישוב היהודי במדיניות הבלגה שהתמקדה בהגנת היישוב בפני התקפות הערבים. 

הדגש הושם על הגנה ולא על התקפה.( מתוך רצון לשת"פ עם הבריטים, ארגון ההגנה היה מוגבל, רצו 

להימנע מגידול במחיר הדמים ומשלהוב רגשות הנקמה של הערבים.) 

בעקבות המרד הערבי היה ברור כי להיבטים הביטחוניים תהיה השפעה מכריעה על ההישגים 

הדיפלומטים. השינוי בתפיסה הביא להבנה כי הכוח העיקרי להכרעת המאבק הוא ארגון ההגנה, אשר 

יפנה לכיוון יותר אקטיבי. באותם שנים התחזק מעמדו של ארגון "ההגנה" כגוף הביטחוני של הישוב.

בעקבות האילוצים החדשים שהציבו בפני ראשי הישוב מאורעות 1936, גיבשה ההגנה מספר עקרונות 

שהפכוה לכוח לוחם מאורגן ומשמעותי.( חלק מהארגונים שקמו היו חוקיים וחלקם לא חוקיים)

ההיערכות :

יציאה אל מחוץ לגדר- מעבר ליוזמה התקפית, כמדיניות של הגנה. ההגנה אישרה לאנשיה מפעם לפעם 

לבצע פעולות טרור נגדי. היו אלו מקרים חריגים שקיבלו אישור מוקדם מגבוה. למשל: אישור שניתן 

לחברי ההגנה להטיל פצצות על בתי ערבים, בגבול יפו ת"א, בעקבות רצח אחיות. מדיניות זו מצביעה על 

ראשיתו של מפנה בחשיבת ההגנה. במסגרת מפנה זה הוקמו הנודדת, יחידות הפו"ש ( פלוגות שדה) 

ופלוגות הלילה של וינגייט

הנודדת: ( ארגון לא חוקי) – יצחק שדה הקים בקיץ 1936 את הנודדת, בברכת מפקדת ההגנה. היחידה 

מנתה כ-75 לוחמים צעירים ילידי הארץ. אנשי הנודדת הניחו מארבים ליליים על צירי ההתקדמות 

וההסתננות של חברי כנופיות, פגעו בעורף האויב, על ידי חדירה לבסיסיהם והסתלקות מהירה.

הנודדת פעלה והוקמה כיחידה לא חוקית . אבל עם הקמת המני"ם , השתלבו אנשי הנודדת ביחידות 

אלה והמשיכו בפעילותם במסווה של פעילות חוקית מטעם המשטרה הבריטית כמגויסים לחיל הנוטרים.

שת"פ עם הבריטים והקמת חיל הנוטרים ( חוקית).- הקמת חיל הנוטרים הייתה הכרה בריטית בזכותו 

של היישוב היהודי להגן על עצמו. 

חיל הנוטרים הוקם כחלק מהסכם בין הנהלת הסוכנות לשלטון הבריטי. על פי הסכם זה גייסו הבריטים 

למשטרה הבריטית, במסגרת יחידה יהודית, אלפי צעירים שסייעו בשמירת היישובים ובהגנתם, 

ובתפקידי שיטור ושמירת הביטחון בדרכים.

הבריטים הם שאימנו את הנוטרים והכשירו אותם להשתמש בנשק ולשרת בתפקידי שמירה. המגויסים 

הופנו לתפקיד על ידי ההגנה, ובכך הושג יעד ראשוני: הגברת האימונים וההכשרה הצבאית.   

חיל הנוטרים הוקם בקיץ 1936. הנוטרים שימשו מסווה חוקי לפעולות לא חוקיות של ההגנה, כמו 

הרחבת פעילות הנודדת והפו"ש.

 

.3) פלוגות הלילה של וינגייט- ( חוקית) – ב- 1938 הוקמו פלוגות הלילה ביוזמת השלטון הבריטי. 

תפקידן המקורי היה ההגנה על קו צינור הנפט. אורד וינגייט , קצין מודיעין בריטי, מונה למפקד 

היחידה.  אורד וינגייט היה אוהד הציונות וידיד אמת של הציונים וכונה בארץ בשם "הידיד". הוא דיבר 

בזכות הקמת מדינה יהודית בכל ארץ ישראל, ותמך בהקמת כוח צבאי יהודי, שיסייע לבריטים במלחמת 

העולם.

היחידה כללה מספר פלוגות, בסדר גודל של מחלקה, והיא פעלה בצפון הארץ נגד הכנופיות. וינגייט 

לימד את אנשיו את חשיבות השימוש במודיעין ואיסוף ידיעות לפני יציאה לפעולה. וינגייט חינך את 

הלוחמים לחשיבות נקיטת היוזמה בקרב, באמצעות חיפוש מתמיד אחר האויב ויצירת מגע עמו, תוך כדי 

הפתעתו.( תורות אלה שימשו בסיס לתורות הלחימה של צה"ל)

הפלוגות המיוחדות, פלוגות הלילה של וינגייט, הניחו מארבים , אך חשוב יותר, הן תקפו את הכנופיות 

בחסות חשכת הלילה, במעוזיה בתוך הכפרים הערביים. פעולתן של אנשי פלוגות הלילה זרעה פחד, 

מבוכה ובלבול בקרב הערבים.

4)הקמת הפו"ש( פלוגות השדה , לא חוקית)- רעיון הקמת הפו"ש נבע מההחלטה להקים יחידות הגנה 

ארציות שיהיו כפופות למפקדה הארצית. הרעיון היה להקים פלוגות שיפעלו בשיטות הפעולה של 

הנודדת, בנקודות יישוב רבות. והמטרה הייתה להעביר את היוזמה לידי כוחות המגן העבריים בנקיטת 

קו הגנה התקפי , מחוץ לגדר.

הפו"ש הניחו מארבים לכנופיות, בדרכן אל היישובים היהודיים. במקרים מסוימים יצאו אנשי הפו"ש 

לפשיטות על בסיסי היציאה של הכנופיות.

חשיבות הפו"ש הוכחה בהגנה על הקמת יישובי חומה ומגדל ובמהפכה באימונים. בפו"ש אומנו 

הלוחמים במסגרת אימונים כיתתית. הלוחמים למדו ללחום תוך תיאום מלא ביניהם.

5) הקמת גדר הצפון( חוקית יוזמה בריטית)- עם התגברות מעשי הטרור ב-1938, החליטו הבריטים 

להקים גדר ביטחון בצפון הארץ. מטרת הגדר הייתה למנוע חדירת כנופיות דרך סוריה ולבנון.הגדר 

נבנתה על ידי סולל בונה. ( מבצע הקמת הגדר היה אחד מהביטויים לשת"פ בין ההגנה והיישוב 

המאורגן, לבין הבריטים.)   

 

תחום כלכלי- 

אחת ממטרות המרד הערבי הייתה לשתק את החיים הכלכליים בארץ, ולהרוס את המשק היהודי. על 

רקע השביתה הכללית היה על היישוב היהודי להתארגן אל מול התנאים החדשים שנוצרו. המשק 

היהודי נדרש ליצור שינוי בתשתית, כדי לנתק את עצמו מהתלות במשק הערבי.

קליטת עובדים עבריים במגזר החקלאי-  עם תחילת המרד הערבי נמלטו רבים מבין יושבי שכונות 

הספר של ת"א יפו, נטשו את בתיהם ונמלטו אל תוך העיר ת"א. בתוך ת"א נוצרה בעיית פליטים , 

והחמירה את בעיית האבטלה .

מוסדות היישוב הקימו את קרו העזרה. בעזרת מוסד זה פוזרו היהודים בפתח תקווה , ברשל"צ 

וביישובים חקלאיים נוספים במישור החוף. היישובים החקלאיים לא נפגעו מהמשבר שנוצר, אבל הם 

נזקקו לידיים עובדות, שיחליפו את הערבים השובתים. וכך היהודים החליפו את הידיים הערביות ומנעו 

אבטלה.

שינוי המבנה של המשק החקלאי והתפתחות משק מעורב- היהודים החלו לפנות לענפי חקלאות, 

שבעבר נמנעו מהם, כמו גידול ירקות, כדי לצמצם את התלות בידיים עובדות של ערבים. שטחי העיבוד 

החקלאי הורחבו, והסוכנות היהודית העמידה לרשותם מדריכים , שהדריכו אותם בענפים שלא עסקו 

בהם בעבר וכך שיפרו את תהליכי הייצור. עקב כך חל גידול משמעותי בייצור החקלאי.

 

הקמת נמל תל אביב, הנמל העברי הראשון-  בשל השבתת נמל יפו , שהיה נמל המוצא ליצוא ההדרים, 

הייתה סכנה לענף הפרדסנות. לנוכח סכנה זו אישר הממשל הבריטי לראשונה בניית רציף נמל בתל 

אביב. מכאן ואלך השתמשו היהודים רק בנמל ת"א. עם סיום השביתה הכללית, דרשו הערבים לסגור 

את נמל ת"א, אך הבריטים לא נענו לדרישתם.

 

תחום ההתיישבות

קניית קרקעות על ידי הקרן הקיימת לישראל- בתקופת המרד הערבי התרבתה רכישת הקרקעות על ידי 

מוסדות היישוב והתנועה הציונית. דווקא בתקופה שבה אסרה ההנהגה הלאומית הערבית על הערבים 

למכור אדמות ליהודים, התרבו המכירות של הקרקעות. הקרקעות נקנו הודות לירידה החדה במחירי 

הקרקעות. הירידה החדה נבעה מכך שמשקיעים פרטיים נמנעו מרכישת קרקעות, לנוכח המצב 

הביטחוני והמדיני בארץ. מנגד, בעלי הקרקעות הערביים, נזקקו נואשות למזומנים. המוסדות היהודיים 

ניצלו את המצב שנוצר בשוק המקרקעין לרכישה מוגברת של קרקעות.

       במקביל, חל שינוי במדיניות היישוב בנוגע לרכישת הקרקעות. בעבר נרכשו קרקעות בשטחים 

גדולים מאוד, כדי ליצור גושי התיישבות גדולים ורצף טריטוריאלי בין גושי התיישבות גדולים.

לאחר 1936 למדיניות רכישת הקרקעות הייתה מטרה נוספת: קביעת עובדות מדיניות. באמצעות הקמת 

נקודות התיישבות, שאפו מוסדות היישוב והמוסדות הציוניים, לשרטט את גבולות המדינה היהודית, 

וליצור רצף התיישבותי, גם באמצעות נקודות התיישבות בודדות, שהמרחק ביניהן יאפשר שמירת רצף 

טריטוריאלי.

נרכשו קרקעות בגליל, על גבול לבנון, בעמק הירדן בית שאן ובאזורים נוספים.

 

2) יישובי חומה ומגדל-      

נוכח ההתקפה הערבית , הבין היישוב היהודי שיש צורך בגיבוש של מדיניות התיישבות חדשה, שתשלב 

בין ביטחון להתיישבות. מטרת ההתיישבות הייתה " קביעת עובדות מדיניות בשטח". עיבוי ההתיישבות 

נתפס כצעד שיביא את הבריטים לידי מסקנה כי אין דרך חזרה, והדרך היחידה הקיימת בתנאים שנוצרו 

בא"י היא הקמת מדינה יהודית. לכן החליטו המוסדות המיישבים להיערך למבצע לוגיסטי של 

התיישבות . התוכנית הייתה התיישבות מדגם: " חומה ומגדל". ראשית השיטה בגרעין התיישבות שישב 

בבית אלפא התיישבות באזור שאין בו יהודים , חברי הגרעין נערכו לקראת התקפה של ערבים , 

התוכנית כללה- מחנה מבוצר שכלל ארבעה צריפים, מגדל שמירה, חומת עץ ממולאת חצץ נגד יריות 

מרחוק, שתי עמדות בפינות הנגדיות של החומה, וגדר תיל היקפית שבאה למנוע זריקת רימונים 

מרחוק  .אחרי ריכוז הציוד התקבצו באותו מקום כוחות גדולים של מתנדבים , חברי תנועת נוער, חברי 

הקיבוצים, אנשי ההגנה לוחמי הפו"ש , עם ציוד וכלים משלהם. הריכוז הגדול של כוחות נועד לסיים 

את הקמת נקודות התיישבות במספר שעות ספורות, ולהעמיד בפני הבריטים והערבים עובדה מוגמרת, 

בטרם יספיקו להגיב.  

במסגרת מבצע חומה ומגדל הוקמו 52 נקודות התיישבות חדשות.

אחד ממבצעי ההתיישבות הבולטים והחשובים במבצע חומה ומגדל היה הקמתה של חניתה. החשיבות 

הרבה בעלייה לחניתה היא היותה נקודה מבודדת בגליל המערבי, על גבול לבנון, מקום מוצאן של 

כנופיות ערביות רבות. העלייה לחניתה נעשתה משיקולים ביטחוניים ומדיניים , שנועדו לקבוע כעובדה 

מוגמרת את המלצות ועדת פיל לכלול את הגליל המערבי בתחום המדינה היהודית.                                                

חשיבות : יצירת רצף טריטוריאלי של ההתיישבות היהודית, התיישבות באזורים שאין בהם יהודים, 

הבהרה לערבים שהטרור לא ירתיע את הציונות מפני התיישבות יהודית בכל מקום בא"י.     

    

 

  

הויכוח בשאלת דרכי התגובה להתקפות הערבים: "הבלגה" – " התקפה".

 

עמדת ההגנה: הבלגה 

עמדת ההגנה, זכתה לתמיכת היישוב המאורגן, המורכב ברובו ממחנה הפועלים. למרות מעשי הטרור 

של הערבים בחרה ההגנה, לנקוט מדיניות של הבלגה ולא מדיניות של " עין תחת עין". פיקוד ההגנה 

קיבל עליו את מרות המוסדות המדיניים, ונשמע להם. 

הנימוקים להחלטה של מוסדות היישוב לנקוט מדיניות של הבלגה:

חשיבות שת"פ עם בריטניה- אומנם היישוב היהודי הוא כבר כוח מאורגן וחזק, אבל הוא עדיין אינו חזק 

מספיק כדי להתמודד לבדו עם האלימות הערבית ועם ההשלכות הכלכליות של המרד הערבי. לכן כוח 

העמידה של היישוב עדיין תלוי בש"פ עם הבריטים.

לא לתת לבריטניה תירוץ שיאפשר לה לחזור בה ממדיניות הבית הלאומי- חשש שפעולות אלימות של 

היישוב ייתנו בידי הבריטים תירוץ לסטות ממדיניות התמיכה ביהודים . 

שמירה על טוהר הנשק וגיוס דעת קהל עולמית- בפעולות תגמול קשה להבטיח שייפגעו רק אנשי 

הכנופיות , ועלולים להיפגע גם חפים מפשע. פגיעה בחפים מפשע תפגע באמות המידה המוסריות של 

ארגון ההגנה וייפגע עקרון השמירה על טוהר הנשק. כמו כן, הצגת היישוב בא"י כגורם מתון, שקול 

ודמוקרטי, המכבד חיי אדם, יביאו ליישוב את תמיכת דעת הקהל העולמית.

פעולות שנעשו במסגרת הגישה- הקמת גדר הצפון, הקמת הנוטרים.

 

עמדת האצ"ל : טרור נגדי.

מול עמדת ההגנה ומוסדות היישוב עמדה עמדתו של ארגון האצ"ל. האצ"ל לא הכיר בסמכותם של 

מוסדות היישוב והתנועה הציונית. האצ"ל היה כפוף לצה"ר ( המפלגה הציונית הרווזיוניסטית ) בהנהגת 

זבוטינסקי. עמדתו של זבוטינסקי הייתה שיש לנקוט מדיניות של אקטיביזם ביטחוני, כלומר מדיניות 

תגובה וגמול, בגדר "עין תחת עין".

 

הנימוקים להחלטה לנקוט מדיניות טרור נגדי

ההבלגה היא השפלה ופגיעה בכבוד היהודי. על הערבים לדעת כי למחיר דם יהודי יש מחיר כבד, והוא 

ייגבה מהם.

מדיניות של הבלגה מפקירה את השליטה בא"י בידי הערבים. על היהודים ליטול לידיהם את השליטה 

בא"י בכוח הזרוע.

רק מדיניות של טרור נגדי תרתיע את הערבים.

מדינות של טרור נגדי תוכיח לבריטים שיכולתו הצבאית של היישוב היהודי גבוהה בהרבה מזו של 

הערבים. מסקנת הבריטים תהיה שהיישוב היהודי הוא בעל ברית חשוב יותר מהערבים.

פעולות שנעשו במסגרת הגישה- אנשי האצ"ל פתחו בפעולות של טרור נגדי כלפי אוכלוסייה ערבית 

אזרחית.בתגובה על פגיעות ביהודים, הם הטמינו פצצה בשוק ערבי שקטלה עשרות, או ירו על אוטובוס 

מזדמן.  כששלמה בו יוסף הוצא להורג האצ"ל פתח בשורה של פעולות טרור נגדי, שהסבו לאוכלוסייה 

הערבית עשרות אבדות.

ב-1939 הרחיב האצ"ל את פעולות הטרור גם כלפי השלטון על רקע פרסום הספר הלבן של מקדונלד.

 

מדיניות  בריטניה בשנים 1936-1939 

 

דרכים להחזרת הסדר והיציבות בימי המרד בארץ ישראל.- תגובת הבריטים למרד

 

התגובה הבריטית למרד הערבי התבטאה בשני מישורים: צבאי ודיפלומטי.

דיפלומטי-  תוכנית החלוקה על פי ועדת פיל.( ארה בהמשך)

צבאי- בשלב הראשון של המרד: תגובות הבריטים היו הססניות. ככל שהחמירו ההתקפות הערביות 

שוגרו אלפי חיילים בריטים לדיכוי הטרור הערבי. בשלב השני של המרד אחרי החלטת ועדת פיל ירו 

הערבים למוות בנצרת במושל הגליל, לואיס אנדרוז, שנודע ביחסו ההוגן ואף אוהד ליישוב היהודי 

ולמפעליו.

בעקבות מעשה זה הבריטים הגיבו בהפעלת יד קשה: פיזור "הוועד הערבי העליון " ושורה שלמה של 

גופים לאומניים. מנהיגים נאסרו והבכירים נשלחו לאוקיינוס ההודי. המנהיג הערבי הראשון , חאג אמין 

אל חוסייני, הצליח לחמוק ללבנון ומשם המשיך לנהל את פעולות החבלה והרצח, כנגד היהודים וכנגד 

הבריטים.  כמו כן הצבא הבריטי , בסיוע  של כוחות המגן היהודיים,( הנוטרים וכיוצ"ב) נקט אמצעים 

תקיפים, עד שהצליח להשתלט על הכנופיות הערביות , והביא להפסקה כמעט מוחלטת של פעילותן.

תוכניות מדיניות של הבריטים, לפתרון שאלת א"י ותגובות היהודים והערבים לתוכניות אלה.  

 

ועדת פיל- 1937 

עוד בשלבים המוקדמים של המהומות , החליטו הבריטים לשגר לארץ " ועדה מלכותית ", כדי לבדוק 

את הסיבות לאי השקט. הוועדה התעכבה והגיע לא"י רק בנובמבר 1936 ולא כמתוכנן באוגוסט 1936.

על הוועדה בראשות הלורד פיל הוטל לבדוק את הנושאים הבאים:

הגורמים לפרוץ המרד הערבי.

כיצד ניתן ליישב את הסכסוך בין שני העמים החיים בארץ : הערבים והיהודים, ואם ניתן ליישבו.

תפקוד השלטון המנדטורי בארץ, ובאיזו מידה הוא עומד בהתחייבויות בריטניה כלפי היהודים והערבים.

* ועדת פיל סיירה בארץ ונפגשה עם הנציגים של היישוב היהודי והתנועה הציונית, עם המופתי כנציג 

ערביי ישראל ועם נציגי השלטון הבריטי.  ביולי 1937 פרסמה ועדת פיל את מסקנותיה.

 

טיעוני היהודים והערבים בעדויותיהם בפני ועדת פיל 

טיעוני היהודים- בפני ועדת פיל הופיעו כעדים נציגים מהמוסדות ומהמפלגות של היישוב היהודי. 

ביניהם- חיים וייצמן, דוד בן גוריון וזאב זבוטינסקי.

העם היהודי, עם נרדף בארצות שבהן גלה נעקד ממולדתו. אין לעם היהודי לפנות, חוץ מלארצו, מולדתו 

ההיסטורית.( לעם היהודי זכות היסטורית עוד מימי התנ"ך) . דויד בן גוריון: " התנ"ך הוא המנדט 

שלנו" "אנו נמצאים כאן בזכות ולא בחסד." " זו הארץ היחידה שהיהודים –כאומה, ולא כיחידים – 

רואים אותה כמולדתם..... אין שום עם אחר – הרואה בא"י את ארצו.

 העם היהודי גילה עד כה נאמנות לבריטים. בכתב המנדט יש התחייבות של הבריטים כלפי העם היהודי 

לממש את השאיפה למדינה משלו.

לעם היהודי אין כוונה לנשל את הערבים מאדמותיהם, ולא להרוס את המקומות הקדושים לאיסלאם.

ד"ר וייצמן- דיבר על צרת היהודים באירופה, ועל כך ששישה מיליון יהודים "כלואים במקומות שאינם 

רצויים שם ואשר בשבילם נחלק העולם למקומות שאינם יכולים לחיות שם ולמקומות שאינם רשאים 

להיכנס שמה".לדעתו, הפתרון, נמצא רק פה: " מן הדין שיהיה מקום אחד בעולם, בעולמו של הקדוש 

ברוך הוא, שנוכל לחיות שם ולבטא את עצמנו ואת רוחנו, ולתת את חלקנו ותרבות לפי דרכנו 

ובצינורות שלנו". 

טיעוני הערבים- הדובר הראשי של הערבים היה המופתי חאג אמין אל חוסייני.

היהודים רוצים לנשל את הערבים מאדמותיהם.

היהודים רוצים להרוס את המסגדים שעל הר הבית, ועל חורבותיהם לבנות מחדש את בית המקדש.

יש להפסיק כליל את העלייה היהודית, ולאסור מכירת קרקעות ליהודים. בנוסף תבעו את ביטולו של 

המנדאט ונסיגה מוחלטת מהצהרת בלפור.

 

מסקנות ועדת פיל

בארץ ישראל חיות שתי עדות בעלות שאיפות לאומיות מנוגדות שאינן ניתנות לגישור.

המנדט במתכונתו הנוכחית אינו יכול להמשיך ולהתקיים, ויש לסיימו.

המשך המנדט במתכונתו הנוכחית יעורר מחדש את ההתפרצות האלימה של הערבים , ויסכן את 

האינטרסים הבריטים באזור.

ששת חברי הוועדה הגיעו למסקנה שאין פתרון אחר ל "בעיה הפלשתינאית" זולת חלוקה הארץ לשתי 

מדינות.

ועדת פיל שמעה את טענות הצדדים ואת נימוקיהם, והגיעה למסקנה שהמנדט הבריטי במתכונתו , אינו 

יעיל ואינו בר ביצוע.וזאת כי הסכסוך בין היהודים לערבים נובע משאיפות לאומיות מנוגדות, המנדט 

הבריטי במתכונתו הנוכחית מעורר את השנאה בין שני העמים עם השאיפות המנוגדות וזאת כיוון 

שהמנדט אינו יכול לרצות את אינטרסים המנוגדים של שתי העדות בו זמנית.

עיקרי תוכנית ועדת פיל- המלצות הועדה

על רקע המסקנה שהמנדט אינו בר ביצוע , הציעה ועדת פיל לחלק את הארץ לשתי מדינות: מדינה 

יהודית ומדינה ערבית. עוד הציעה הוועדה ששטח מסוים בארץ ישראל יישאר כשטח מנדט, בניהול 

בריטניה.

על פי התוכנית הארץ תחולק כך: ( ראה מפה מצורפת) 

מדינה יהודית אשר תשתרע על פני כ-17% משטחי מערב ארץ ישראל, ותכלול את הגליל, עמק 

יזרעאל, את רוב שטחי עמק בית שאן ואת שפלת החוף מראש הנקרה בצפון ועד באר טוביה בדרום.

מדינה ערבית אשר תכלול את אותם שטחים במערב א"י שלא יימסרו ליהודים, ואת עבר הירדן המזרחי. 

על פי תוכנית זו , המדינה הערבית שתוקם במערב א"י תתאחד עם עבר הירדן.

השטח שיישאר כאזור מנדט בריטי יכלול את ירושלים, את בית לחם וסביבתה, את נמל יפו ומסדרון 

שיחבר את ירושלים עם יפו. בנוסף יחזיקו הבריטים במובלעות בנצרת, ובאורח זמני במובלעות 

בטבריה, בחיפה ובעכו.

השטח שהועמד לרשות המדינה היהודית, כולל את רוב האדמות הפוריות הראויות לעיבוד, במערב א"י. 

לנוכח העובדה שרוב האדמות הראויות לעיבוד הושארו בשטח המדינה היהודית, תשלם המדינה 

היהודית פיצוי כספי שנתי קבוע למדינה הערבית.

הוועדה המליצה לבצע חילופי אוכלוסייה בין שתי המדינות, בגלל העובדה שבמדינה היהודית נשאר 

מיעוט ערבי גדול.

 

עד למימוש התוכנית המליצה הועדה לנקוט בפעולות הבאות:

העלייה היהודית תוגבל בחמש השנים הבאות ל- 12 אלף נפש בשנה.

רכישת קרקעות על ידי היהודים תיעשה רק באזורים שאין בהם סכנה לנישול הערבים מאדמותיהם.

יהודים לא ירכשו קרקעות, ולא התיישבו בעבר הירדן המזרחי. 

 

התוכנית נחשבת לנקודת מפנה במדיניות הבריטית כי:

בריטניה מכירה בעקרון של שתי מדינות לשני עמים בארץ אחת.

היא מעניקה לערבים יתרון בהיקף השטח שיעמוד לרשות המדינה המערבית, על אף שעיקרו של כתב 

המנדט הוא הטלת התפקיד של הקמת מדינה לעם היהודי

התוכנית מטילה הגבלות על העלייה היהודית עד יישומה. 

תגובת הערבים והיהודים להצעות הועדה

ביישוב היהודי ובתנועה הציונית התפתחו באותם חודשים ויכוחים סוערים, האם לקבל את ההצעה 

( מבחינה יהודית היה מדובר , לראשונה, במדינה יהודית, למרות שהייתה זו מדינה זעירה, שכללה רק 

כרבע משטחה של א"י המערבית)

 

 

עמדת התומכים( מחייבים)

 

המחייבים ובראשם הבכירים של היישוב היהודי והתנועה הציונית, חיים ויצמן, דויד בו גוריון, צידדו 

בקבלת ההצעה מכמה סיבות:

 1) אסון מרחף מעל יהדות מרכז אירופה ומזרחה, והקמת מדינה יהודית עשויה לפתוח את השערים 

הנעולים להמוני יהודים סובלים.

אין זו בהכרח המלה האחרונה מבחינת הגבולות ולכן ראוי להקים את המדינה ואחר כך לראות כיצד 

יתפתחו הדברים.( באותה תקופה החלו עם תוכנית חומה ומגדל וזאת כדי לקבוע עובדות בשטח בכל 

הקשור לגבולות המדינה היהודית).יש להתייחס אל גבולות החלוקה כבסיס לפיתוח מדינה יהודית 

עצמאית. בסיס זה ישמש קרש קפיצה לשיפור ולהרחבת הגבולות בעתיד. לכן יש להתייחס אל השטח 

המוקצה למדינה היהודית , כשלב ביניים בדרך את המטרה הסופית.

" שאלת המדינה העברית היא אולי החידוש הפוליטי הגדול ביותר בדורנו.... תוספת כוח עצומה. זוהי 

מהפכה היסטורית", דויד בן גוריון בקונגרס הציוני שהתכנס בציריך בקיץ 1937. הכרה בריטית במדינה 

היהודית תביא להכרה של המוסדות הבינלאומיים ומדינות העולם, במדינה היהודית. 

עמדת השוללים

 בראש השוללים עמדו הרוויזיוניסטים. זבוטינסקי סבר כי קבלת התוכנית תהיה בגדר סתימת הגולל על 

הציונות. הוא גם לא האמין כי התוכנית בת הגשמה. הסיבות לשלילת התוכנית: 

הצהרת בלפור מתייחסת אל כל שטחי ארץ ישראל. הוצאת חלק משטחי א"י מתחום הבית הלאומי, היא 

הפרת ההבטחה בהצהרת בלפור ובכתב המנדאט.

הצורך של העם היהודי בארץ מקלט למיליוני יהודים אינה מאפשרת הגבלת א"י באזור שאינו משתרע 

על כל א"י. ויותר מכך- נוכח מצוקת יהודי אירופה, אין הציונות יכולה להסכים להגבלת העלייה ל-12 

אלף איש בתקופת המעבר.

השטח הקטן העומד לרשות היהודים על פי התוכנית אינו מספיק כדי לאפשר התפתחות כלכלית , 

פוליטית ותרבותית, לקומץ היהודים אשר יוכלו להצטופף בו.

היהודים קיבלו את השליטה במישור החוף וברוב העמקים, ואילו הערבים קיבלו את השליטה בגב ההר. 

מצב זה מעניק יתרון אסטרטגי לערבים, בשעה שממילא החלוקה תגרום מצב של מתיחות קבועה בין שני 

העמים. המתיחות בהכרח תזמין התפרצויות אלימות קבועות , שייאלצו את שני הצדדים לעסוק באופן 

קבוע בהצטיידות לקראת מלחמה.

 

* בסופו של דבר החליט הקונגרס שלא לקבל החלטה מפורשת בנושא החלוקה, ובמקום זה אימץ 

הצעה לפתוח במשא ומתן עם האנגלים , כדי לברר עמם את הצעתם בדבר מדינה יהודית. 

 

עמדת הערבים   

הערבים התנגדו לתוכנית החלוקה וראו בה אסון . ראיה זו הובילה לחידוש המרד.

מכאן ואילך הסכסוך בין הציוניים לערביי א"י מתמקד בוויכוח – איזה שטח תקבל כל אחת משתי 

המדינות.

נסיגת בריטניה מהתחייבויותיה כלפי הבית הלאומי היהודי כפי שבאה לידי ביטוי בספר הלבן השלישי.   

ספר המעל.

 

רקע:

התחדשות המרד הערבי אילצה את בריטניה להזרים לארץ כוחות צבא גדולים לדיכוי המרד. עם זאת 

ממשלת בריטניה הייתה מעונינת לשמור על יחסים תקינים עם ערביי א"י.בעיית א"י חרגה מן התחום 

המקומי , והפכה לבעיה שהציתה את העולם הערבי בפרט ואת העולם המוסלמי בכלל.

לנוכח המתח הבינלאומי באירופה, שאפה בריטניה להבטיח לעצמה את נאמנות מדינות ערב. בראשית 

1938 מינתה ממשלת בריטניה ועדה חדשה שתפקידה היה לקבוע אם ניתן ליישם את המלצות ועדת פיל 

וכיצד. על רקע האירועים הבינלאומיים הפעיל הדרג הצבאי לחץ על הדרג המדיני. הצבא רצה להוציא 

את אלפי החיילים שעסקו בדיכוי המהומות, ולהעבירם להגנה על תעלת סואץ. לוועדה ניתן רמז שמוטב 

יהיה אם תפסול את מסקנות ועדת פיל.

בקיץ 1938 פרסמה הועדה את מסקנותיה וקבעה שהמלצות ועדת פיל אינן בנות ביצוע, והציעה תוכנית 

חלוקה חדשה.התוכנית שהוצעה לא הותירה שטח ממשי להקמת מדינה יהודית, שתוכל להתקיים בזכות 

עצמה. התנועה הציונית דחתה את המלצות הועדה , מבלי שתהיה מוכנה אפילו לדון בה.

על רקע דחיית ההצעות של ממשלת בריטניה מצד אחד ועליית המתח באירופה 1938 מצד שני , חיפשה 

ממשלת בריטניה מוצא של פשרה, שיירצה את ערביי א"י. ב- 1939 כונסה ועידת שולחן העגול, ועידת 

לונדון. לוועידה זומנה משלחת ערבית שכללה נציגים של ערביי א"י ומשלחת של מדינות ערב, שייצגו 

את מלכי ערב. מהצד היהודי זומנו נציגי היישוב היהודי ונציגי הסוכנות היהודית המורחבת. ( בריטניה 

רצתה להימנע מקרע מוחלט עם התנועה הציונית , וחששה במיוחד מתגובת יהדות ארה"ב.)

הוועדה נכשלה .  

ביום שבו ננעלה הועידה פלשה גרמניה לצכוסלובקיה , יותר מתמיד, חשו הבריטים כי הם עומדים לפני 

מלחמת עולם שניה. 

לנוכח אווירת המתח של ערב המלחמה, שאפה בריטניה להבטיח לעצמה את תמיכת העולם הערבי 

והמוסלמי ואת נאמנותו. לשם כך גיבשו הבריטים מדיניות שהייתה אמורה לשרת את האינטרס שלהם 

ולגייס את הערבים לצדם.

ב- 17 במאי 1939 פרסמה ממשלת בריטניה, את הספר הלבן של מקדונלד. מסמך חדש זה ביטא את 

עיקרי מדיניותה ועמדתה של ממשלת בריטניה בשאלת א"י. היהודים העניקו למסמך זה את הכינוי: 

ספר המעל.       

 

עיקרי הספר הלבן השלישי = תוכנו של הספר הלבן של מקדונלד  .     

 

"הספר הלבן " של מאי 1939 היווה את המכה האנושה ביותר שספג היישוב היהודי בא"י מאז ראשית 

השלטון הבריטי.היו בו שלושה סעיפים , שכל אחד מהם ושלושתם יחד קעקעו לחלוטין את מסכת 

ההתחייבויות והיחסים המיוחדים שאפיינו את קשרי התנועה הציונית והיישוב בא"י עם בריטניה 

בעשרות השנים הקודמות.

סעיף ראשון- דיבר על הפיכת הארץ למדינה עצמאית , אחרי תקופת מעבר של עשר שנים. בחמש 

השנים הראשונות תותר עלייה יהודית בהיקף של 75 אלף נפש, כך שהיישוב היהודי שמנה באותה עת 

כ-450 אלף נפש, יגיע לחצי מיליון ויותר, ויהווה שליש מתושבי הארץ. שליש זה אמור היה להישמר 

גם בעתיד , כיוון שהמשך העלייה לאחר חמש השנים יהיה תלוי בהסכמת הערבים, שלאיש לא היה ספק 

שהיא לא תינתן.

סעיף שני-  הטיל הגבלות קשות על מכירת קרקעות ליהודים.- למעשה, משמעות החלטה זו הייתה 

איסור על היהודים לרכוש קרקעות ברוב שטחי ארץ ישראל.

זמן קצר לאחר פרסום הספר הלבן, בשנת 1940, פרסם הנציב העליון הוראות ותקנות לרכישת 

קרקעות ע"י היהודים. היה זה חוק הקרקעות . במסגרת החוק חולקה הארץ לשלושה אזורים. אזור א- 

62 אחוז משטח א"י נאסרה רכישת קרקעות ע"י היהודים.אזור בה- ב-32 אחוז באזור זה הותרה 

רכישת קרקעות ע"י היהודים באישור הנציב העליון. אזור ג- חמישה אחוזים משטחי א"י . באזור זה 

הותרה רכישת קרקעות ע"י היהודים.

*  התוצאה המעשית של חלוקת הארץ לשלושה אזורים: ליהודים הותרה רכישת קרקעות רק בחמישה 

אחוזים משטח מערב ארץ ישראל.  

סעיף שלישי- לאחר עשר שנים תוקם בארץ ישראל ממשלה שתייצג את תושבי הארץ, כלומר מתן 

שליטה לרוב הערבי על המיעוט היהודי.

 

הפירוש המעשי של "הספר הלבן" היה ברור לכל: היישוב היהודי יוגבל לכדי שליש מאוכלוסיית הארץ: 

העלייה לארץ תיפסק ורכישת קרקעות תצומצם באורח ניכר. היהודים יידונו לחיי מיעוט נצחיים במדינה 

ערבית.

משמעותו של הספר הלבן של מקדונלד

משמעותו של הספר הלבן השלישי היא הסתלקות בריטניה מהתחייבויותיה כלפי הציונות.:

בריטניה התחייבה להגשים את הצהרת בלפור. התחייבות ו משמעותה הקמת בית לאומי לעם היהודי, 

הספר הלבן השלישי למעשה מבטל התחייבות זו כלפי הציונות, והוא מתחייב להקים בית לאומי ערבי.

בריטניה התחייבה להקל את העלייה היהודית לא"י. הספר הלבן מבטל למעשה את זכות העלייה היהודית 

בעתיד.

בריטניה התחייבה לסייע להתיישבות יהודית צפופה. הספר הלבן מטיל הגבלות על ההתיישבות היהודית 

ועל רכישת קרקעות.

 

תגובות היהודים על פרסום הספר

הספר הלבן השלישי של מקדונלד עורר ביישוב היהודי , על כל גווניו הפוליטיים תחושה של זעם, 

אכזבה ותסכול.

התגובות השונות:

הפגנות ועצרות מחאה- היום שאחרי פרסום הספר הלבן הוכרז כ " יום פקודה". ביום זה נקרא הציבור 

היהודי כולו להפגין נגד הספר הלבן. במשק היהודי הוכרזה שביתה כללית בת יום אחד. היהודים בערים 

ברחבי הארץ הפגינו וערכו עצרות נגד הספר הלבן. במהלך ההפגנות אירעו התנגשויות אלימות בין 

היהודים למשטרה הבריטית, שבהן נפצעו עשרות יהודים.

מאבק בבריטים תוך שימוש בכוח- דויד בן גוריון קרא לעבור מציונות מדינית לציונות לוחמת.בג טען 

שעל היהודים להשתמש בכוח להשגת מטרות ציוניות. לנוכח תפיסתו הקים ב"ג את הפו"ם( פלוגות 

מיוחדות). הייתה זו יחידה מחתרתית הכפופה ישירות למחלקה המדינית של הסוכנות. היא נועדה 

לפעולות נגד הבריטים, הערבים ומלשינים יהודים.

האצל הגביר את פעולות הטרור הנגדי שנקט מיום היווסדו. הוא החל לפעול נגד אינטרסים בריטים. 

האצ"ל פגע בקווי טלפון, במסילות ברזל, בכלי רכב של הצבא הבריטי ועוד.

הגברת המאמצים להעפלה ולהתיישבות-  במוסדות היישוב נשמעה הקריאה לעבור ממדיניות של 

שיתוף פעולה, למדיניות של המאבק הצמוד. משמעות החלטה זו היא פתיחה במאבק בבריטים, בצמוד 

למטרות הציונות: עלייה והתיישבות. הוחלט להגביר את מבצעי ההתיישבות , דווקא באזורים שנאסרו 

להתיישבות יהודית, ולהגביר את מבצעי ההעפלה לא"י, באמצעות הארגון לעלייה ב.( בשבוע הראשון 

לפרסום הספר הלבן של מקדונלד, הועלו על הקרקע 12 נקודות התיישבות חדשות.

דרישתו של חיים ויצמן- חיים ויצמן דרש להמשיך את שיתוף הפעולה עם ממשלת בריטניה. ויצמן טען 

שניתן להמשיך בבניין הבית הלאומי , גם במסגרת מדיניות הספר הלבן, ושיתוף פעולה יאפשר פעולה 

מדינית שתביא לשינוי מדיניות בריטניה , ולביטול הספר הלבן.

 

העמקה: ארצות האיסלם והיהודים בהן בין שתי מלחמות העולם

 

1. המדינות הקולוניאליות ודרכי שליטתן בארצות צפון אפריקה ובארצות המזרח התיכון

 

חדירת הקולוניאליזם האירופי

השלטון הקולוניאלי בארצות המזרח התיכון (משרק) ובארצות צפון אפריקה (מגרב) החל את צעדיו 

במהלך המאה ה- 19. ערב מלחמת העולם הראשונה רוב יהודי ארצות האסלאם היו נתונים תחת שלטון 

מעצמות אירופה מזה , או תחת השפעת האימפריה העות'מאנית מזה. למעשה, לא הייתה בעולם הערבי 

שום מדינה עצמאית ריבונית. ההתפתחויות שחלו בקהילות היהודיות הינן תוצאה ישירה של המפגש עם 

הקולוניאליזם האירופי.

המעצמות הקולוניאליות ושטחי שליטתן

בסיומה של מלחמת העולם הראשונה נשלטו מרבית ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה על ידי שלוש 

מהמעצמות הקולוניאליות - צרפת, בריטניה ואיטליה.

  

להלן פירוט המעצמות ושטחי שליטתן:

צרפת -  כבשה בהדרגה את ארצות צפון אפריקה (המגרב). 

אלג'יריה נכבשה בשנת 1830 . היא הפכה לחלק מצרפת, כלומר לקולוניה (מושבה) צרפתית.

תוניסיה נכבשה בשנת 1881, והונהג בה משטר של חסות (פרוטקטוראט) צרפתי.

מרוקו נכבשה בשנת והפכה אף היא למדינת חסות צרפתי. 

בסוריה הונהג מנדט צרפתי, שהוענק לצרפת על ידי חבר הלאומים, אך למעשה הונהג שם משטר 

קולוניאלי שדיכא כל התארגנות מקומי. 

בלבנון הונהג מנדט צרפתי כמו בסוריה.

בריטניה- המעצמה הקולוניאלית הגדולה ביותר במזרח התיכון. בריטניה פרשה את חסותה על עירק, 

מצרים, ארץ ישראל, עדן ועבר הירדן.

מצרים נכבשה בשנת 1882. בשנות ה- 20 שלטו הבריטים במצרים תוך מתן סמכויות נרחבות למצרים, 

ובלי להתערב באופן ישיר בניהול המדינה. ב- 1922 הכריזה בריטניה כי היא מכירה בעצמאותה של 

מצרים תוך שמירה על אינטרסים בריטיים חיוניים. ב- 1936 נחתם חוזה העצמאות מול בריטניה. 

עירק - הבריטים קיבלו מנדט על עירק ב- 1920 . ב- 1930 נחתם חוזה המעניק לעירק עצמאות מלאה.

עדן - נכבשה על ידי הבריטים כבר ב- 1839, והייתה נתונה תחת שלטון בריטי ישיר.

איטליה - הייתה מדינה קולוניאלית חדשה יחסית. איטליה הייתה בעלת נתח קולוניאלי אחד בלבד 

באיזור בלוב. מדינות עצמאיות - שלוש מדינות במזרח התיכון לא היו נתונות כלל תחת שלטון 

קולוניאלי:תורכיה איראן ותימן.  

 

הבדלים עיקריים בין דפוסי הקולוניאליזם הצרפתי לקולוניאליזם הבריטי 

* הקולוניאליזם הצרפתי היה מונחה על ידי תפיסה של מעורבות ישירה בחיי האוכלוסייה המקומית 

ובניסיון להנחיל  את התרבות הצרפתית לחברה המקומית. הצרפתים ראו בכך מעין שליחות תרבותית 

ובמסגרת תפיסתם זו הקימו בארצות הקולוניאליות בתי ספר צרפתיים ומוסדות תרבות צרפתיים.

 לעומת זאת בקולוניאליזם הבריטי מידת המעורבות לא הייתה ישירה ועמוקה כמו זו של הצרפתים. 

הבריטים נמנעו בדרך כלל מניהול ישיר של המדינה הם קיימו נוכחות צבאית ומנהלית בארצות 

הקולוניאליות כדי להבטיח את  האינטרסים האימפריאליים הצבאיים והכלכליים . בקולוניאליזם הבריטי 

ניתנו יותר סמכויות לתושבי  המקום, ובחלק מן המקרים הובטחה עצמאות, היינו,   הקולוניאליזם  

הבריטי נתפס כזמני. בנוסף לכך,  היה ניסיון לדיאלוג עם התנועות הלאומיות המקומיות. 

 * דפוס השליטה הצרפתי היה בעיקר סיפוח מלא של המדינה (כמו באלג'יר), או פרוטקטוראט- שלטון 

חסות עם פיקוח מחמיר ומעורבות ישירה בניהול הארץ. גם בארצות שבהן הוחל שלטון של מנדט 

צרפתי (סוריה ולבנון) נקטו הצרפתית במדיניות של פיקוח מחמיר והתערבו באופן ישיר בניהול 

המדינה.

 הקולוניאליזם הבריטי נמנע, כאמור,  מניהול ישיר של שטחי הארצות בהן שלט והאציל סמכויות 

לקבוצות מהאוכלוסייה המקומית בניהול העניינים הפנימיים, שבהם לא רצו להיות מעורבים. 

* הצרפתים ראו במושבות שלהם חלק בלתי נפרד מצרפת ועודדו התיישבות אירופאית בהן.  

(בעיקר באלג'יריה, מעט בתוניסיה), בעוד שבמסגרת הקולוניאליזם הבריטי לא הייתה התיישבות  

קולוניאלית, למעט משפחותיהם של אנשי הצבא והמנהל הבכירים.לסיכום, ניתן לומר שהקולוניאליזם 

הצרפתי היה ישיר יותר מזה הבריטי והוא הותיר את חותמו על התרבות המקומית, בעוד 

שהקולוניאליזם הבריטי הותיר את חותמו בעיקר על המנהל ועל מוסדות המדינה. 

לסיכום: ההבדלים בין דפוסי הקולוניאליזם הצרפתי לבריטי - הקולוניאליזם הצרפתי נקט במדיניות של 

התערבות ישירה בניהול ובחיי האוכלוסיה המקומית, וראה בהנחלת התרבות הצרפתית ייעוד ממדרגה 

ראשונה. כן הוא כלל התיישבות קולוניאלית. המעורבות של הקולוניאליזם הבריטי היתה פחותה - ניתנו 

סמכויות למקומיים ולא היתה התערבות בניהול העצמי. לא היו בו יומרות תרבותיות ואף לא התיישבות 

קולוניאלית. נתן הבטחות לעצמאות במסגרת חוזים והסכמים.

הקולוניאליזם האיטלקי היה פחות משמעותי באיזור שכן היה לו רק נתח קולוניאלי אחד בלוב. דפוס 

השליטה היה פיקוח מחמיר על חיי המקומיים, ולוב למעשה סופחה באופן מוחלט לאיטליה. 

 

2. התמורות העיקריות בחיי היהודים, ראשיתן ביחס החברה הקולוניאלית, הסיבות 

וביטוייהם בתחומים: דמוגרפיה, כלכלה, מעמד חוקי-משפטי, חינוך ומעמד הקהילה.

 

1. התמורות בתחום הדמוגרפי-

קהילות היהודים בארצות האיסלאם היו קטנות למדי ביחס לקהילות אירופה: בסך הכל מנו הקהילות 

הללו בין שתי מלחמות העולם כ800- אלף יהודים (פחות מ7%- מכלל יהודי העולם ). הקיבוץ הגדול 

ביותר של היהודים בארצות האיסלאם היה במרוקו.

בתמורות שחלו בתחום הדמוגרפי בולטות שלוש תופעות מרכזיות:

א. הראשונה - גידול ניכר במספר היהודים בין שתי מלחמות העולם. הגידול הדמוגרפי היה תוצאה של

     שיפור התנאים התברואתיים בארצות הנ"ל, ירידה בשיעור התמותה, שיפור ביחסה של האוכלוסייה 

     הכללית ליהודים והגברת הביטחון האישי, וכמובן, השיפור במצבם הכלכלי של היהודים. באלג'יריה, 

     למשל, הכפילה האוכלוסייה את גודלה, בין היתר, כתוצאה משיפור מעמדם החוקי והמשפטי של

     היהודים.  בתוניסיה גדלה האוכלוסייה היהודית  מ- 25000   ב- 1881 ל- 90 אלף ב- 1941. 

ב. התופעה השנייה היא העיור-  הגירה פנימית מסיבית מאזורי הכפרים אל מרכזי הערים הגדולות,  

    ובעיקר  אל  ערי הבירה. תופעה זו היא חלק מתהליכי המודרניזציה, והינה תוצאה של האפשרויות

    הכלכליות שנפתחו בפני היהודים עם הכיבוש הקולוניאלי. בקזבלנקה למשל, התגוררו כשליש 

מיהודי 

    מרוקו. בתוניס, בירת טוניס, התגוררו 60%  מהיהודים . 

ג. התופעה השלישית היא מעבר מהרובעים המסורתיים לרובעים חדשים, בסמוך לאירופאים, או

    למוסלמים אמידים. כלומר, יציאה מהרובעים היהודיים (דוגמת ה'מלאח' וה'חארה') ומעבר לרבעים 

    עשירים יותר. המעבר  התאפשר בשל הסרת ההגבלות של המשטר הקודם, וכן בגלל התפתחות 

הערים 

    והעלייה ברמת החיים של חלק מהיהודים.  

 

2. תמורות במעמד המשפטי של היהודים בארצות המזרח התיכון וצפון-אפריקה:

כזכור, היה מעמדם של היהודים בארצות המזרח וצפון אפריקה עד חדירת הקולוניאליזם האירופי 

מעמד  הד'מי ( ראה עמוד 1  פסקה שלישית על מעמדם המשפטי של היהודים בתקופת האימפריה 

העותומנית ).  

ככלל, ככל שהשליטה המערבית הקולוניאלית בארצות האסלאם הייתה ישירה יותר, כך השתפר מעמדם

המשפטי והאזרחי של היהודים, ועלה מעמדם הכלכלי והחברתי. אולם שיפור זה, יחד עם תהליכי 

המודרניזציה שעברו היהודים בארצות הנ"ל, גבה את מחירו: ככל שקיבלו היהודים יותר זכויות 

מהממשל הקולוניאלי, כך גבר הנתק מהסביבה המוסלמית, וחלה הרעה ביחסיהם עם היהודים. בנוסף 

לכך, גברו גילויי האנטישמיות מצד המיעוט הקולוניאלי.

התמורות במעמדם המשפטי של היהודים היו שונות מארץ לארץ. החל מאלג'יריה בה קיבלו היהודים 

שוויון זכויות מלא (אזרחות צרפתית מלאה), ועד לארץ כמו תימן שבה הייתה למערב השפעה מועטה, 

ולכן נותר מעמדם המשפטי של היהודים ללא שינוי, היינו, מעמד הד'מי). בין שני הקצוות האלו ניתן 

למצוא את כל גווני הקשת של תהליך האמנסיפציה ההדרגתית - ביטול מעמד הד'מי  על השפלותיו 

והענקת זכויות אזרחיות ליהודים.

 

דוגמאות לשינויים במעמד המשפטי של היהודים בארצות שונות: 

בצפון-אפריקה

אלג'יריה- מבין מדינות צפון אפריקה אלג'יריה הייתה המדינה היחידה שבה הוענקה על פי חוק אזרחות 

צרפתית מלאה לכל היהודים.  היה זה במידה רבה פרי מאמציהם הבלתי פוסקים של יהודי צרפת , אשר 

פעלו רבות בקרב הממשל הצרפתי למתן זכויות ליהודי אלג'יריה ברוח המהפכה הצרפתית (בצרפת 

קיבלו היהודים אמנסיפציה ב- 1789 וכתוצאה מכך הפכו לאזרחים שווי זכויות לכל דבר). 

בשנת 1870, חל מהפך בחיי היהודים. בשנה זו הוענקה  לכל יהודי אלג'יריה בתוקף צו כרמיה, אזרחות 

צרפתית. הדבר הביא להפרת האיזון שהיה קיים בין מוסלמים ליהודים, מאחר שהמוסלמים ברובם 

הוחזקו עדיין בגדר נתיני השלטון הצרפתי ולא זכו לקבל אזרחות צרפתית, בעוד שמעמד הד'מי של 

היהודים בוטל והם הפכו לאזרחי צרפת.

 תוניסיה - בתוניסיה נמנעו הצרפתים מלהעניק ליהודים אזרחות צרפתית עקב התגובות המוסלמיות 

והצרפתיות שגרם הדבר באלג'יריה. רק ערב מלחמת העולם הראשונה הצליחו היהודים לשכנע את 

הצרפתים להרחיב את הוראות החוק (1910), שקבע את הכללים להענקת האזרחות. כך קיבלו רק חלק 

מהיהודים אזרחות צרפתית (לכ- 12% בלבד מכלל היהודים הוענקה אזרחות צרפתית).

מרוקו - באופן כללי ניתן לומר שלא חל כל שינוי במעמדם החוקי והמשפטי של היהודים במרוקו. יחד 

עם זאת חל שיפור ניכר במצבם הכולל של היהודים במרוקו. השיפור נגרם מעצם נוכחותם של 

הצרפתים, שמנעה פרעות ביהודים. השיפור במצבם של היהודים ניכר בעיקר בתחום הכלכלי.

בארצות המזרח התיכון  

 מצרים- כזכור, מצרים הייתה נתונה תחת שלטון קולוניאלי בריטי החל מהכיבוש הצבאי בשנת 1882. 

עם כינונו של שלטון קולוניאלי בריטי זכו היהודים במצרים לשוויון זכויות, אלא שבפועל לא ניתנה 

האזרחות המצרית לכל היהודים.  בחוקה של 1923 הושווה מעמדם של היהודים לזה של התושבים 

המקומיים, ובוטלו ספיחיו של מעמד הד'מי וההשפלות שהיו כרוכות במעמד זה. 

עירק- במהלך המאה ה- 19 נהנו יהודי עירק ממידה מרובה של חופש דת ומצפון, מהשפעה פוליטית 

ומשגשוג כלכלי. מבחינה חוקית בדומה למצרים חל שינוי במעמדם של היהודים. בתוקף חוקת 1923 

הושווה מעמדם לזה של המוסלמים ובוטלו ספיחי מעמד הד'מי. באופן כללי ניתן לומר כי תקופת המנדט 

הבריטי בעירק (1932-1917) היטיבה עם יהודי עירק ורבים מהם ראו עצמם כנתינים בריטים. היהודים 

השתתפו בכל מוסדות הממשל (בפרלמנט העירקי, למשל, היו חמישה חברים יהודיים ואפילו שר אוצר 

יהודי ממשפחת ששון הידועה), והיו גורמים מובילים במסחר ובבנקאות. המלך פייצל הראשון הכריז על 

חופש דת, חינוך ותעסוקה ליהודי עירק. לאחר קבלת העצמאות העירקית הורע מצבם של היהודים 

והשלטון מנע מהיהודים את זכויותיהם.    

עדן - עדן סופחה באופן מלא לאימפריה הבריטית החל מ- 1839 והיא נחשבה למושבת כתר. מצבם של 

היהודים בעדן היה שונה לחלוטין מזה של יהודי תימן. מרביתם זכו לקבל אזרחות בריטית ומצבם 

הכלכלי היה אף הוא טוב יותר מזה של אחיהם בתימן.

 תימן- מצבה של קהילת יהודי תימן היה מיוחד מהרבה בחינות. קהילה זו, ששורשיה מגיעים עד ימי בית 

שני, הייתה מפוזרת ברחבי תימן הגדולה והענייה. תימן לא נשלטה מעולם בידי שלטון קולוניאלי זר ואף 

לא הייתה נתונה לשלטונה הממשי של האימפריה העות'מאנית. משום כך, יותר מאשר בארצות האחרות 

שנזכרו לעיל, סבלו היהודים בתימן מנחת זרועו של  החוק המוסלמי-השרעי בהיותם מוגדרים על ידי 

מעמד הד'מי, ומנחת זרועם של האדונים המקומיים. מבחינה כלכלית, כולם עסקו באומנויות 

ובמסחר.  יהודי תימן דבקו במסורתם הדתית. דבר זה, ביחד עם עוינותה של החברה הסובבת אותם, 

שיוו לקהילה אופי מגובש מאוד. הכמיהה לציון הייתה נעוצה עמוק במסורת המשיחית של יהודי תימן . 

גל ראשון של עליה לארץ ישראל יצא מתימן בשנים 1881-1882.

 בתחילת המאה העשרים  לא חל כל שינוי במעמד היהודים, שנשאר מעמד הד'מי והם סבלו מרדיפות 

ומגזירות רבות הקרקע בערה תחת רגליהם, ולמרות הקשיים שהערימו עליהם האימאם ושלטונות 

המנדט הבריטי, הם החלו לעלות בגלים גדולים לארץ ישראל דרך עדן. עד סוף מלחמת העולם השנייה 

הצליחו להסתנן ארצה כ- 30,000 יהודים מתימן.  

 

3. תמורות בארגון הקהילה היהודית ובמעמדה בין שתי מלחמות העולם: 

רקע: חשוב לזכור  כי, עד לחדירת הקולוניאליזם האירופאי והתמורות שנגרמו בעקבותיו בתחום 

המשפטי והאזרחי, מעמד הד'מי של היהודים בארצות האיסלאם היה כרוך לא רק בהשפלות רבות, אלא 

כלל בתוכו גם אוטנומיה דתית ותרבותית שניתנה לקהילות היהודיות. פירושה של אוטונומיה זאת היה: 

הנהגה עצמאית של הקהילה, ניהול מוסדות חינוך עצמאיים, כפיפות לשופטים ולמנהגים של הקהילה, 

ורשות לנהל את ענייני המשפחה, האישות והדת לפי תורת היהודים ולפי ראות עיניה של הקהילה 

ורבניה.  אוטונומיה זו נשמרה בתוך השכונה היהודית, שבה התגוררו היהודים בנפרד מן האוכלוסייה 

המוסלמית (ה'מלאח' במרוקו ואלג'יריה, וה'חארה' בתוניסיה, המחאלה בטהראן, והרובע היהודי 

בצנעא). 

מצב זה החל להשתנות עם הכיבוש הקולוניאלי. ההשפעה הקולוניאלית בארצות המזה"ת וצפון אפריקה 

והשינויים שחוללה בארצות אלה, הביאו לתמורות משמעותיות באירגון הקהילה היהודית ובמעמדה. 

להלן פירוט התמורות בקהילה:

צמצום האוטונומיה הדתית והמשפטית של הקהילה היהודית- באלג'ריה כוננו הצרפתים  

קונסטיטוריות- המועצות הדתיות היהודיות של הקהילה. היה זה מעין תחליף להנהגת הקהילה. תפקידן 

של מועצות אלו היה לארגן את הפולחן הדתי. הן הוקמו לפי המודל הצרפתי של הקונסטיטורות 

שהקים  נפוליאון, והן אלו שארגנו את חיי הדת של כל הדתות השונות במדינה דוגמת הפרוטסטנטים, 

המוסלמים וכו'. תפקיד נוסף של הקונסטיטוריות היה להפיץ את התרבות הצרפתית בקרב יהודי 

אלג'יריה. פקידי הקונסטיטורות היו פקידי מדינה (חילונים ורבנים, שהובאו מחוץ לקהילה היהודית 

באלג'יר ולא שותפו בהן בהתחלה יהודי אלג'יריה ). לכאורה, הקונסטיטוריות צמצמו את האוטונומיה 

של הקהילה והגבירו את הפיקוח הישיר של השלטונות הצרפתיים על חיי הדת. אולם בהדרגה הצליחו 

היהודים באלג'יריה לתפוס את הנהגת הקונסטיטוריות, תהליך שהגיע לסיומו עם חקיקת החוק להפרדת 

הדת מהמדינה (ב- 1905) והרחיב את האוטונומיה הדתית הקהילתית.             

גם הקמתן של המועצות בתוניסיה ובלוב, פגעה באוטונומיה הדתית של הקהילה היהודית. האוטונומיה 

המשפטית של הקהילה היהודית צומצמה אף היא. במרוקו ובתוניסיה למשל, ניטלו מהקהילה היהודית 

כל סמכויות השיפוט, למעט סמכויות השיפוט בענייני אישות. 

מעבר לכך, ההתמערבות המואצת שעברו הפרטים בארצות האיסלאם הביאו להחלשת הזיקה שלהם 

למסורת היהודית ולמוסדות הקהילה היהודית,כלומר, לתהליך של חילוניות. הדבר הביא לירידה בכוחה 

של הקהילה ולפגיעה בכוח הכפייה שלה על חבריה. יהודי אלג'יר שאימצו לעצמם את הזהות הצרפתית 

הם דוגמא מובהקת לכך. לעומת זאת, נותרו היהודים במרוקו ברובם, קרובים למסורת היהודית 

וקשורים למוסדות הקהילה ולרבניה.    

ב. תהליך הדמוקרטיזציה בהנהגת הקהילה ובמוסדותיה- תהליך זה כלל מעבר לגופים דמוקרטים 

ייצוגיים נבחרים. דפוסי הייצוג והממשל אומצו משיטות אירופאיות מערביות. כך קמו להם ברוב ארצות 

המזרח התיכון וצפון אפריקה פרלמנטים או מועצות לקהילה היהודית, אשר נבחרו בבחירות 

דמוקרטיות וייצגו את הקהילה היהודית במקום.

ג. שיתופם של היהודים במוסדות הניהול והייצוג של המדינה- שינוי נוסף שחל בקהילה היהודית 

בארצות האיסלאם הוא שיתופם של  היהודים במוסדות הניהול  או הייצוג של המדינה, ושל ארגונים 

שונים. יהודים התקבלו מעתה כחברים בפרלמנטים של חלק מהמדינות בהן חיו. תופעה זו התרחבה 

בעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה. הדבר בלט במזרח התיכון בעיקר בעירק, באיראן, בתורכיה 

ובארצות צפון אפריקה- בתוניסיה ובאלג'יר (אך לא במרוקו). כמו כן, הוענק ליהודים בארצות הנ"ל 

ייצוג גם במועצות הערים (בעיקר בערי הבירה). יהודים החלו להשתתף גם באיגודים מקצועיים.

 ד. מיסודם של מוסדות בקהילה- שינוי נוסף חשוב אף הוא היה מיסודם של מוסדות בקהילה,כלומר, 

קמו מוסדות קהילה חדשים, שמטרתם הייתה לסייע בתחומי החינוך, הבריאות והסיעוד של הקהילה 

היהודית וכן צצו התארגנויות חברתיות יהודיות חדשות כדוגמת התנועה הציונית.  

לסיכום, כל התמורות שעברו על הקהילה היהודית הביאו בסופו של דבר, לירידה בכוחה של הקהילה 

היהודית ולפגיעה בכוח הכפייה שלה על חבריה. הקהילה היהודית לא יכלה לאכוף יותר על כל היהודים 

את שייכותם אליה. חלק מהשירותים, שהיו רגילים היהודים לקבל במסגרת הקהילה ניתנו, בעקבות 

השינויים, על ידי מוסדות המדינה. כך תרמו התמורות הללו להתרופפות הקשר שבין הפרטים בקהילה 

לבין מוסדותיה ורבניה, והביאו לקיטוב פנימי ולמאבקי כוח בתוך הקהילה היהודית על עיצוב דמותה. 

מאבקים אלו הלכו וגברו עם האצת תהליכי ההתמערבות והחילון של האליטות בארצות המזרח התיכון 

וצפון אפריקה, ועם חדירת הציונות והפעילות הציונית לארצות הנ"ל. 

 

 

4. תמורות בתעסוקה ובמעמדם הכלכלי והחברתי של היהודים בארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. 

הקולוניאליזם האירופאי הביא עימו תמורות חשובות בפעילות הכלכלית של היהודים בארצות 

האיסלאם, 

ואיפשר להם להיכנס למעגל כלכלי חדש. השינויים במצבם הכלכלי של היהודים הביא לשינויים גם 

במצבם החברתי: להתמערבות ולשילובם בחברה הסובבת.  

 * השינוי הבולט ביותר היה האפשרות שניתנה ליהודים לעבור מעיסוקיהם המסורתיים להשתלבות 

  במקצועות חדשים, אשר חייבו השכלה מתאימה, כגון: פקידות במנגנון המדינה, רפואה, עריכת-דין, 

  רוקחות ואדריכלות. כמו כן, השתלבו יהודים גם בתחומי המסחר, הבנקאות והעיתונות (חלקם של 

  היהודים בכל המקצועות שצוינו לעיל היה גדול מחלקם היחסי באוכלוסייה).

 * השינוי בתעסוקות היהודים ובאפשרויות הכלכליות חדשות שנפתחו בפניהם הוביל לעלייה בשיעור  

  השכירים שהשתלבו בתעשייה בערים, וכן השפיע על יציאתן של נשים לשוק העבודה (גם אם במימדים 

  קטנים). כפועל יוצא מכך נגרם שינויים חברתיים נוספים: האחד, התארגנות של היהודים באיגודים  

 חברתיים ומקצועיים והשני- שינוי בריבוד החברתי של היהודים בארצות המזה"ת וצפון אפריקה.

 *המסקנה היא שחל שינוי ניכר בתעסוקות היהודים, אך השינוי לא היה נחלת כלל האוכלוסייה 

היהודית, 

  דבר שהביא לשבירת האחידות בקהילה. בקרב היהודים נוצרה שכבה כלכלית-חברתית מודרנית - 

  בורגנות יהודית חדשה- אשר ריכזה בידיה עוצמה כלכלית רבה. לדבר זה הייתה השלכה לא רק על 

  הקיטוב  הפנימי שנוצר בתוך הקהילה היהודית, אלא גם על הגדלת הניתוק בין היהודים לחברת הרוב 

הסובבת  אותם ועל העמקת הפערים הכלכליים והחברתיים בין יהודים למוסלמים.

 *חשוב לציין כי היו גם יהודים שנפגעו דווקא מהתמורות הללו, מפני שנדחקו מעיסוקיהם המסורתיים, 

ונותרו ללא תעסוקה. כך למשל, סבלו שכבות רבות בקהילות מרוקו מהעדר תעסוקה. הם הגיעו לעוני

רב ונאלצו לחיות חיי קבצנות ולהתפרנס מנדבות.    

דוגמאות לתמורות כלכליות וחברתיות:

עירק- יהודי עירק נהנו ממידה גדולה של השפעה פוליטית ושגשוג כלכלי. המלך פייצל הראשון הכריז 

על "חופש דת, חינוך, ותעסוקה ליהודי בגדאד, שמילאו תפקיד כה חשוב ברווחתה ובהתקדמותה". 

רוב היהודים בעירק חיו בערים בצרה, מוצול, וכמובן בגדאד, והיו גורמים מובילים בחיי המסחר 

והבנקאות. למעשה, הסחר העירקי הן הפנימי והן הבינלאומי היה נתון בידי יהודים. הייתה זו במידה 

רבה תוצאה של מספרם הרב יחסית של משכילים יהודים, שחונכו בבתי הספר של כי"ח ודיברו שפות 

רבות (ביניהן ערבית, עברית, אנגלית וצרפתית). כמובן שמצבם הכלכלי של היהודים בעירק השפיע גם 

על מצבם החברתי ועל שילובם בחברה. 25% מיהודי עירק היו משתלבים. 

שיעור היהודים בעירק בתחום הייבוא היה 70% ובייצוא 40%. 35% מכלל היהודים עסקו במלאכה 

ובתעשייה, ו- 22% עסקו במקצועות חופשיים וטכניים, בפקידות ובמנהל. יהודי בשם ששון (אפנדי) בן 

יחזקאל בן סלומון דוד - היה שר האוצר (1920-1923) .

משפחת ששון בעירק, יותר מכל שם אחר במזרח מסמלת את העוצמה המושתתת על כסף ומסחר. 

משפחה ענפה זו, שענפיה היו פזורים מהונג קונג ועד לונדון הוציאה מתוכה לא רק אנשי מסחר 

וכספים, אלא גם סופרים ומלומדים, אנשי צבא בכירים ומדינאים. משפחה זו שהייתה ידועה בנדבנותה, 

בתחומים הרבים של פעילותה ובמיקומה בצמרת החברה האירופאית כונתה בשם "הרוטשילדים של 

המזרח" וצאצאיה הפכו לאריסטוקרטים בריטיים לכל דבר- קיבלו תארי אצולה בריטיים, נכנסו 

לפרלמנט ולממשלה, וחדרו לחיי החברה האנגלית הגבוהה, לרבות חצר המלך.

 מרוקו- מצבם הכלכלי של יהודי מרוקו היה טוב ממצבם האזרחי, שהוגדר עדיין על-פי ה"שריעה" 

(מעמד הד'מי). הדבר היה נכון בעיקר לגבי הבורגנות היהודית החדשה שצמחה בערי החוף ועברה 

תהליך מזורז של התמערבות. בקרב בורגנות יהודית זו היוו "סוחרי המלך" שכבה דקה של עילית 

כלכלית. סוחרים עשירים אלה נהנו מזכויות יתר שהעניקו להם מעמד מיוחד: הם לא שילמו מס-

גולגולת, היו זכאים לבחור את מושבם כראות עיניהם, והחשוב מכל- הם היו מקורבים לשלטון. הם 

עסקו בפעילות מסחרית ענפה, בבנקאות, העניקו אשראי לסולטאן, ייבאו מוצרי טקסטיל, סוכר ותה 

וייצאו דגנים, שמנים, עורות ועוד. באמצעות פעילותם הכלכלית והמסחרית חדרה מרוקו אל רשת 

הסחר הבינלאומית. באופן טבעי, עם הגעת האירופאים לאיזור, נוצר שיתוף פעולה בינם לבין "סוחרי 

המלך". בין המשפחות המפורסמות של "סוחרי המלך" היו משפחות קורקוס, בנשימול, ואלמליח. 

משפחות אלו רכשו מניות של החברות האירופאיות ושמשו להן סוכנים מקומיים. כמו כן, בניהן שימשו 

כיועצי הסולטאן. הזיקה בין יהודים אלו לבין גורמים שלטוניים ומסחריים היתה עבורם פתח לקבלת 

אזרחות זרה, וליציאה מן המעמד המשפטי של הד'מי. כך נוצרה במרוקו בראשית המאה ה- 20 שכבה 

קטנה של תושבים יהודים אשר לא היו אזרחי הסולטנות, ואשר היו נתונים תחת הגנתה של  חסות 

אירופאית.    

יחד עם זאת, לצד השיפור הכללי במצב הכלכלי, ניתן היה למצוא בתקופה זו שכבות רבות בתוך 

הקהילות היהודיות במרוקו, אשר סבלו מהעדר תעסוקה ומעוני רב, ואשר נאלצו להתפרנס מנדבות.

בגלל הכבוש המאוחר יחסית של מרוקו (1912), הגיע מספר המועסקים היהודים במקצועות החופשיים 

במרוקו לפחות מאחוז אחד! הנוכחות הצרפתית ביטלה את תפקידם של היהודים כגורם מתווך ורבים 

מהם נאלצו לזנוח את עיסוקיהם המסורתיים ברוכלות ובמלאכה.  שיעור היהודים שעסקו במסחר 

(פנימי) ירד ורבים מהיהודים בכפרי האטלס היגרו לערי החוף של מרוקו.

תוניסיה- האליטה הכלכלית בתוניסיה הייתה מורכבת בעיקרה ממהגרים ממוצא איטלקי. משפחות 

גדולות- קסטלנואבו, גוטיארס ולומברוזו- מילאו תפקיד מרכזי במערכת הפוליטית והפיננסית ובסחר 

הבינלאומי של תוניסיה. הן עשו זאת בזכות תמיכתו העקבית של הביי (מושל תוניסיה להלכה בשם 

הסולטאן העות'מאני) ולמורת רוחם של המוסלמים והיהודים בני הקהילה התוניסאית הוותיקה. ואולם 

מצבן של משפחות אלה אינו מעיד על מצבה הכללי של יהדות תוניסיה כולה. כך למשל, רק מעט מעל  

ל- 9% בין יהודי תוניסיה עסקו במקצועות חופשיים.      

אלג'יריה- באופן כללי ניתן לומר שחל שיפור במצבם הכלכלי של יהודי אלג'יר. כלל המועסקים 

היהודים במקצועות חופשיים הגיע לקצת פחות מ- 9% . בגלל מעמדם המשפטי יכולים היו היהודים 

באלג'יריה להשתלב גם במקצועות המנהל הקולוניאלי.

 

5. תמורות בתחום החינוך והתרבות :

א. הקמת בתי הספר של חברת כי"ח- חוד החנית של תהליך ההתמערבות והמודרניזציה, שעברו 

היהודים בארצות המגרב והמשרק היה בתי הספר של חברת כי"ח (כל ישראל חברים- 

"אליאנס"),  שהוקמו בעשרות ערים במזרח התיכון ובצפון אפריקה, ומפעלם הגדול בתחום החינוך.

חברת כי"ח הוקמה בשנת 1860 ביוזמת יהודי צרפת, מתוך שאיפה להפיץ את תרבות צרפת ולהאיץ את 

השתלבותם של היהודים בחברה המודרנית על ידי מתן חינוך וסעד. החברה הקימה רשת ענפה של בתי 

ספר ומוסדות חינוך יהודיים בארצות האיסלאם, בהם התקיימה פעילות חינוכית ענפה בשפה הצרפתית 

מתוך מטרה ברורה להחדיר ולהפיץ את התרבות הצרפתית ואת ערכיה. כמו כן, קיימה החברה פעילות 

רחבה בתחום המשפטי-המדיני להבטחת זכויות היהודים במדינות השונות. בית הספר הראשון של 

"אליאנס" הוקם ב- 1862 בעיר תטוואן שבמרוקו.

בתי הספר של "אליאנס" תרמו ליצירת שכבה משכילה יהודית, ולהשתלבותם של היהודים בארצות 

המזרח התיכון בחברת הרוב הסובבת. אלא שבניגוד למדינות אירופה הדמוקרטית, שבהן השתלבו 

היהודים כאזרחים שווי-זכויות, במדינות הקולוניאליות הושארו היהודים כקבוצה אתנית-לאומית 

נפרדת וחברת כי"ח נאלצה להתמודד עם עובדה זו. 

רשת "אליאנס" חוללה תמורות מרחיקות לכת בתחומי החינוך האלה:

1) מגוון אפשרויות הלימוד

2) תכני הלימוד 

3) איכות המורים 

4) אמצעי הלימוד ותנאי הלימוד

ב. מעבר לתמורות המשמעותיות, שחוללה רשת אליאנס, ניתן להצביע על מספר תמורות נוספות בתחום 

החינוך: 

1) הוקמו בתי ספר חדשים מודרניים בפיקוח הקהילה. 

2) חל גידול במספר התלמידים היהודים שלמדו בבתי ספר נוכריים או במיסיון הממשלתי.  

ג. תמורות בתרבות- בתקופה הנדונה חלו שינויים מרחיקי לכת בתרבות ובשפה. במושג תרבות הכוונה 

היא גם לנורמות ולערכים המדריכים את הפרט בחיי היום יום. תהליך ההתמערבות המואץ שהחל עם 

חדירת הקולוניאליזם השפיע על אורחות חייהם של היהודים (ובעיקר הצעירים שבהם) החל מאימוץ 

דפוסי הלבוש המערבי וכלה באימוץ דפוסי מחשבה ויצירה מערביים (ובעיקר צרפתיים). לדוגמא, 

במהלך התקופה הצרפתית חלו שינויים בדפוסי הנישואין של היהודים במרוקו- גיל המינימום לנישואין 

הועלה מ- 12 ל- 14.  בנוסף לכך, התמורות בתרבות משתקפות בבחירה של יהודי המגרב בשפה 

הצרפתית כשפת היצירה והקשר. לבחירה בצרפתית כשפת התרבות ה"גבוהה" היתה גם משמעות 

פוליטית: התרחקות מן השפה הערבית הספרותית הטעונה בסמלים איסלאמיים. כמו כן, הבחירה 

בצרפתית כשפת לימוד בבתי הספר הקהילתיים היוותה ניגוד לכוחות הערביים הלאומיים שראו בשפה 

הערבית הספרותית (שפת הקוראן והחדית') מרכיב בזהות וחוליה מקשרת עם העולם הערבי. איו ספק 

שהתמורות שחלו בשפה ובתרבות של היהודים הביאו להגדלת הניתוק מחברת הרוב המוסלמית ובסופו 

של דבר תרמו ליציאתם של היהודים מארצות צפון אפריקה והמזרח התיכון בהמוניהם.  

 

 

3. הפעילות הציונית – גורמים ודרכי פעילות

 

 הקהילה היהודית והציונות

לא בכל מקום ולא על-ידי כל קבוצה בחברה היהודית התקבל הרעיון הציוני באהדה. שלוש קבוצות יהודיות 

בלטו בהתנגדותן לציונות: 

* אלו שהצטרפו לתנועות הקומוניסטית או הסוציאליסטית:  

* הכוחות המתבוללים בתרבויות של השלטון הקולוניאלי  (ובכלל זה חברת כי"ח (אליאנס).

* אלה שהעדיפו להזדהות עם התנועה הלאומית הערבית.  

 

 לא ידוע לנו על התנגדות עזה לציונות מצד הרבנים בארצות המזרח, דוגמת ההתנגדות של המימסד החרדי 

במזרח אירופה.  מאידך, גם לא ידוע על אהדה רבה וסוחפת לציונות. הרבנים שיצאו באופן בולט להגנת 

הציונות היו כקול קורא במדבר. ליחס הממסד הרבני לציונות נודעה חשיבות רבה, היות שבארצות האסלאם 

עדיין היה היסוד המסורתי חזק למדי, וההתייצבות של הרבנים נגד הציונות הייתה יכולה לעכב את התפתחות 

הציונות. זאת ועוד; קהילות יהודיות שלא נחשפו לתהליכי מודרניזציה מואצים, כדוגמת הקהילה היהודית 

בתימן, ממילא לא הייתה בהן נטייה לעבר התארגנות ציונית. יחד עם זאת, בקהילות אלו הייתה הכמיהה 

המסורתית לציון חזקה. בארצות שבהן תהליכי המודרניזציה ודרגת התבוללות של החברה היהודית בתרבות 

החברה הקולוניאלית הייתה מתקדמת מאוד, דוגמת זו שבאלג'יריה, לא הייתה נטייה לפעילות ציונית 

משמעותית, בדיוק כפי שקרה בארצות מערב אירופה בתקופה זו.

  

דפוסי הפעילות הציונית 

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם שינתה הפעילות הציונית את דפוסי התארגנותה ופעולתה התרחבה - 

הופיעו אגודות ציוניות, תנועות נוער ומפלגות פוליטיות, התקיימו בחירות לקונגרסים הציוניים והוצאו לאור 

עיתונים ציוניים. זה היה השלב העיקרי לשינוי פני הקהילה היהודית. יש לציין כי הפעילות הציונית בארצות 

המזרח שלא כמו זו במדינות אירופה פעלה  יותר בתוך הארצות ופחות בכיוון של הגשמה ועלייה לארץ. 

 אגודות ציוניות ותנועות נוער

אחת התגובות הנפוצות בארצות האסלאם להופעת הציונות הייתה הקמת אגודות ציוניות. אגודה ציונית היא 

התארגנות של כמה יהודים סביב הרעיון הציוני, שעסקה בשמירה על קשר עם ראשי התנועה הציונית העולמית 

ובהפצת הרעיון הציוני באמצעות הרצאות, מפגשים לאחר התפילה, הסברה, הוצאה לאור של עיתונים ציוניים  

ועוד. האגודה הציונית הראשונה שפעלה בארצות אגן הים התיכון הוקמה בקהיר, מצרים והיא נקראה אגודת 

"בר-כוכבא". בעקבותיה הוקמו מספר אגודות נוספות שפעלו בנפרד , ללא יד מארגנת.    בתקופה שבין שתי 

מלחמות העולם נמשך הדגם של פעילות באמצעות אגודות ציוניות ואלה צצו ופרחו ברוב ארצות האיסלאם. 

מרביתן היו המשך של תנועות שקמו עוד קודם למלחמה, אך נוסדו גם התארגנויות חדשות, בין כזרמים של 

מפלגות פוליטיות ציוניות עולמיות ובין כתנועות נוער. ניקח כדוגמא את תוניסיה שבה התפתח דגם הציונות 

החזק והמשמעותי ביותר. פעלה שם פדרציה ציונית, שהוקמה כבר בשנת 1920  וניסתה לאחד את כלל 

הפעילות הציונית. מספרן של האגודות הציוניות צמח ל- 22, והן היו פרוסות על פני כל הערים החשובות 

שבמדינה. החל משנת 1924 פעלו בתוניסיה גם תנועות נוער יהודיות ומשנת 1928 פעלה שם גם תנועת 

"השומר הצעיר". בשנת 1931 נוסדה תנועת הנוער "בית"ר" של התנועה הרוויזיוניסטית.  

 אחת התופעות המרתקות ביותר של תקופת בין המלחמות היא הופעתן של תנועות נוער יהודיות בראשית 

שנות העשרים ותנועות נוער ציוניות החל משלהי שנות השלושים. תנועת הנוער פעלה כהתארגנות חברתית 

חינוכית נוקשה למדי, שביקשה להתמודד עם תרבות שעות הפנאי של הילד היהודי, אשר בעקבות שינויי העת 

החדשה לא הלך עוד לחדר, אלא לבתי ספר שבהם למדו בדרך כלל בשעות הבוקר ובשעות אחר הצהריים 

המקדמות. בתנועת הנוער שילבו בין פעילות חינוכית לבין פעילות צופית בחיק הטבע. בארצות האיסלם פעלו 

שלושה סוגים של תנועות נוער: הסוג האחד - אגודות ספורט דוגמת "מכבי", שפתחה סניפים בחלק מהארצות. 

הסוג השני - התארגנויות מקומיות של בוגרי בתי הספר של "האליאנס". הסוג

השלישי - תנועות נוער במשמעות המלאה של המושג, מהן תנועות נוער יהודיות ומהן תנועות נוער ציוניות.

חשיבותן של תנועות הנוער הציוניות היה בעיקר בהיותן מסגרת חדשה ותוססת לפעילות עבור צעירים 

בקהילה היהודית. בתנועת הנוער הושם דגש רב על תכנים ציוניים: לימודי א"י, דמויות מופת בציונות,לימוד 

עברית. תנועות הנוער הוסיפו יסוד של מרדנות בהנהגת הקהילה, מרדנות בדפוסים השמרניים של הקיום 

היהודי בגולה. לתנועות הנוער הצטרפו גם נערות שהגיעו לעמדות בכירות, ביטוי למודרניזציה  שהתחילה 

להתפתח בקהילה היהודית ( ראש תנועת "צעירי אוהבי ציון" בעיר ספאקס שבתוניס הייתה צעירה )

בתנועת הנוער נוצרה המסגרת להכשרת ההנהגה שעתידה להנהיג את התנועה הציונית לאחר מלחמת העולם 

השנייה.  

 

מפלגות ציוניות

פעילות המפלגות הציוניות בארצות המזרח, כמו: מפלגת פועלי ארץ-ישראל (מפא"י), השומר הצעיר, המפלגה 

הרביזיוניסטית, החלה בתקופה מאוחרת למדי - בעיקר לאחר קום המדינה. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם 

פעלו מפלגות פוליטיות ציוניות רק במצרים ובתוניסיה, ועיקר הפעילות הייתה של המפלגה הרביזיוניסטית. 

ואולם צורת ההתארגנות והאידיאולוגיה של מפלגה זו בארצות אלו הייתה שונה מזו שבאירופה. כך למשל 

בארצות האיסלם לא הייתה כל התייחסות לאידיאולוגיה של "שתי גדות לירדן", שכן לא היה לכך כל הקשר 

ישיר למהות הפעולה של המפלגה. מבחינה ארגונית היו המפלגות יותר בבחינת זרמים חברתיים-רעיוניים או 

תנועות מאשר מפלגות במובן הממוסד. עיקר הפעילות של המפלגה-תנועה התרכזה סביב ההוצאה של העיתון 

"היקיצה היהודית" (Le Reveil Juif), שיצא בתוניסיה בשנים 1924-1935. לתנועה זו היה קשר הדוק עם 

תנועת הנוער בית"ר.

פעילות מפלגתית זו לא החליפה את הפעילות הציונית המסורתית של האגודות הציוניות, או את הפעילות של 

תנועות הנוער בארצות שהייתה בהן פעילות.